נחלת ברוך עא

דמ"מ כיון שהוא דבר חדש שנתגדל ע"פ יניקה חדשה א"א ללקות עליו וגם א"ל דלכו"ע אין לוקין על מה שניתוסף בבצל אלא דמאן דאוסר סובר דאין להתיר מה שניתוסף משום זה וזה גורם דכיון דהבצל של איסור בעצמו מתעבה ומתגדל א"כ זה דומה להא דאמרינן חולין (נח ע"א) גבי ביצה טרפה דספנא מארעא שאסורה דכיון דמאיסורא מתגדל הוה גורם אחד דאיסורא כלומר דאע"ג דהתם נמי אי לאו דספנא מארעא לא הוה נולדה הביצה מ"מ לא חשבינן להקרקע לגורם דהתירא דנימא דזה הוה זה וזה גורם דכיון דעיקר גידולה של ביצה הוה מאיסור לא חשבינן לסיוע של קרקע לגורם דהתירא והכי נמי הכא כיון דהאיסור בעצמו מתגדל לא חשבינן הכא ליניקת הקרקע לגורם דהתירא דדוקא גבי גידולים מדבר שזרעו כלה חשבינן ע"ז (מט ע"א) זה וזה גורם אבל הכא דהאיסור בעצמו מתגדל לא ומאן דמתיר סובר דבביצה טרפה דספנא מארעא התם ליכא יניקת הקרקע של היתר בביצה אבל הכא מה שניתוסף הוא משום יניקת הקרקע שפיר הוה זה וזה גורם. והנה המאירי שכתב דהכא לכולי עלמא מותר משום זה וזה גורם הקשה על עצמו מההיא דחולין דביצה טרפה דספנא מארעא דלא הוה זה וזה גורם ותי' דהכא דאיכא יניקת הקרקע של היתר עדיף טפי ולהר"ן א"ל דהני אמוראי פליגי בזה אי כה"ג הוה זה וזה גורם או לא אמנם מדברי הר"ן שכתב בכל הסוגיא האי סברא דכיון שנמשך מן העיקר הרי הן כמותו אפילו להתירא אם העיקר הוא מותר ונתגדל אח"כ באיסור כמש"כ נדרים (נז) ד"ה דלמא לחומרא שאני ושם (נח ע"א) גבי שביעית ד"ה אבל לאכילה א"כ נראה דמש"כ הר"ן היכי דהעיקר אסור דמה שניתוסף כיון שנמשך ממנו הרי הן כמותו היינו כמוהו ממש ללקות על אכילתו כיון דלהר"ן האי סברא מהני ג"כ לקולא

והנה קודם שנברר מה שנלע"ד בזה נקדים להביא מה דתמיה לי מלתא טובא על כל הני רבוותא טובא שהבאתי שכתבו דמה שניתוסף באיסור הוא מותר לכולי עלמא משום זה וזה גורם אלא דפליגי אי הגידולין מבטלין את העיקר האסור וקשה טובא מהא דקא מבעיא ליה מנחות (סט ע"א) בשיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו ופשטינן לה התם להתירא נמי מההיא דאר"י ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור כלומר דכי היכי דבערלה מה שניתוסף בפרי הוה כעיקר ואסור הכי נמי גבי חדש מה שניתוסף בשיבולת הוה כעיקר ומותר וקשה טובא הא לכל הני רבוותא טעמא דר"י הוא משום דאין הגידולין מבטלין את העיקר אבל מה שניתוסף בפרי מותר א"כ לא דמי זה כלל לההיא דשיבולת דהתם הא לא שייך ביטול חדא דהתם הא מה שניתוסף באיסור הוא רבה על העיקר המותר ועוד הא חדש הוה דבר שיל"מ שאינו בטל ומהתם לכאורה איכא ראיה ברורה לדעת הר"ן שהבאתי שכתב דטעמא דר"י הוא משום דכל הנמשך מן העיקר האסור הוה כמוהו ולכאורה מהתם אפשר להביא ראיה להאי סברא דהוה כמוהו ממש גם למלקות משו"ה אמרינן התם האי סברא ג"כ לקולא דכל הנמשך מהיתר ג"כ מותר דהוה כמוהו ממש

סעיף ו אמנם מה שנלע"ד ליישב לכל הני רבוותא דהנה מצאתי בירושלמי דפליגי אמוראי בהא מלתא גבי ערלה בילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות וניתוספו אי לוקין על התוספת או לא דגרסינן ערלה (פ"א ה"ג) ר' אבוהו בשם ר' יוחנן אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וסיפקו לחבירו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור ר' זירא בשם רבנן אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וסיפקו לחבירו אפילו הוסיף כמה אסור ולוקין עליו בכזית א"ר מיאשיא לר"ז תרתין מילין אתון אמרין ואינון פליגין הדא על הדא הכא אתון אמרין שאין גידולי איסור מעלין את האיסור והכא אתון אמרין ולוקין עליו בכזית וילקה לפי חשבון שיש בו עכ"ל הירושלמי כלומר דר' מיאשיא מקשה דמלישנא דר' יוחנן דמייתינן התם מעיקרא דאמר בילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות דאין גידולי איסור מעלין את האיסור מהאי לישנא מוכת דמ"מ מה שניתוסף לא הוה ערלה ממש אלא שאינו מבטל העיקר ומשו"ה כשאכלו אינו חייב מלקות אלא אם אכל כ"כ עד שיהא בו כזית מהעיקר האסור דהא על התוספת אינו לוקה ומקשה על ר' זירא שאמר משום רבנן ולוקה עליו בכזית א"כ מוכת דסברי דגם התוספת הוה כערלה ממש משו"ה אמר דאינהו פליגי אהדדי

והנה לענ"ד נראה דגם בבבלי פליגי בהא מילתא דהסוגיא בנדרים (נז ע"א) דמייתינן התם הא מילתא דר' יוחנן דילדה שסיבכה בזקנה אפילו הוסיף כמה אסור ומפרשינן בגמרא דטעמא דר"י משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור ודאי דסברינן שם דאינו לוקה על התוספת אלא שאינו מבטל את העיקר וזה הוא כר' מיאשיא דירושלמי שהבאתי אמנם במנחות (ע ע"ב) מייתינן שם ג"כ הא מילתא דר' יוחנן ומפרשינן שם דטעמא דר"י משום דהגידולין אזלי בתר עיקר נראה מזה דבמנחות סברינן כר"ז בירושלמי שהבאתי דלוקין על התוספת דהוה כעיקר ממש וכבר הארכנו לקמן בזה ושם הבאתי כמה וכמה ראיות לזה חדא מלישנא דגמרא דבנדרים שם אמרינן דטעמא דר"י משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור ובירושלמי דערלה שהבאתי דייקינן מהאי לישנא דאינו לוקה על התוספת וכיון דבנדרים אמרינן האי לישנא מוכח דסוגיא זו סובר דאינו לוקה על התוספת אבל במנחות לא אמרינן ה"ט אלא