נחלת ברוך ע

ספיחים אבל דעת הר"ש שביעית (פ"ט מ"א) והרמב"ן פ' בהר ותוס' פסחים (נא) ד"ה כל כל הני רבוותא סברי דירקות שנלקטו בשביעית אע"ג שחל עליהן קדושת שביעית מ"מ ליכא בהו איסור ספיחים וספיחי שביעית שאסורים באכילה לגמרי מיירי בהני ספיחים שתחילת גידולן היתה בשביעית ונתגדלו ונלקטו בשביעית. ודעת רבינו ניסים גאון שהביאו בתוס' קדושין (ג ע"א) דבירקות לא אזלינן בתר לקיטה גם ענין קדושת שביעית אלא דאזלינן בהו בתר רוב גידולין והיה א"ל דלדידי' גם לאיסור ספיחים היכי דרוב גידולין היתה בשביעית אע"ג שנלקטו בשמינית יש בהו איסור ספיחים. אמנם אין בזה הכרע דא"ל דגם הוא מודה דלאיסור ספיחים דרבנן בעינן ג"כ שילקטו בשביעית והנה כל הראשונים פליגי על ר"נ גאון כמש"כ הר"ש שביעית (פ"ט מ"א) דכולם סברי דקדושת שביעית אינה חלה אלא כשהלקיטה היתה בשביעית דהא דתנן שביעית (פ"ו מ"ד) מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו היינו משום דתלינן שנלקטו במוצאי שביעית כמש"כ הר"ש שם. מ"מ מבואר דירק שתחילת גידולו וגם לקיטתו היה בשביעית אסור משום ספיחים לד"ה ומה"ט כשנזכיר ספיחים בכל התשובה נזכיר בכה"ג משום דזה הוא לד"ה אף כי פירושא דשמעתא שנפרש א"ש לכל חד כדאית ליה

סעיף ד גם יש לעי דבכל הסוגיא מדמינן גידולי איסורי אכילה לגידולי איסורי הנאה כדאמרינן דמאן דמתיר בבצל של תרומה ה"ה דמתיר כה"ג בערלה וכה"כ ולא עוד דבצל של תרומה הא אינו אסור אלא מדרבנן דמה"ת תרומה אינו נוהג בבצל וגם הכא מיירי בבצל של גידולי תרומה כדאמרינן נדרים (ס ע"א) מ"מ אמרינן דלדידי' ה"ה שמתיר בערלה וכה"כ וקשה הא אנן חזינן גבי גידולי איסור מדבר שזרעו כלה דלא דמי גידולי איסורי אכילה לגידול איסורי הנאה. דגבי גידולי איסורי הנאה אמרינן ע"ז (מט ע"א) דזה תליא בהאי פלוגתא דזוז"ג אי שרי או לא. אבל גידולי איסורי אכילה מותר לד"ה כדתנן תרומות (פ"ט מ"ו) הטבל גידוליו מותרים וכתבו בתוס' ע"ז שם ד"ה. שאם נטע דהיינו טעמא דגבי גידולי איסורי אכילה כיון שאינו אוכל האיסור עצמו משו"ה שרי לכו"ע אבל בגידולי איסורי הנאה כיון דמ"מ הוא נהנה משו"ה אפשר לאסור וא"כ גבי גידולי איסור מדבר שאין זרעו כלה ג"כ אפשר לחלק בהכי דנימא דבבצל של תרומה מה שניתוסף בו מותר כיון דאינו האיסור עצמו אבל בגידולי איסורי הנאה הא מ"מ הוא נהנה ומצאתי כי כבר העירו האחרונים בזה אמנם לפי מה שבררנו לעיל בארוכה דכמו דגבי איסורי הנאה כל מה שנתהוה ממנו ע"פ גורם אחד אסור בהנאה ה"נ כל מה שנתהוה ע"פ גורם אחד מאיסורי אכילה אסור באכילה ומאיסורי אכילה דרבנן ג"כ אסור באכילה מדרבנן וכל שנתהוה ע"י זוז"ג בין באיסורי הנאה בין באיסורי אכילה תליא בהאי פלוגתא דתנאי אי זוז"ג שרי והא דגידולי איסורי אכילה מדבר שזרעו כלה מותר לכו"ע זה הוא מטעמא אחרינא משום דקיי"ל ע"ז (סח) בכל איסורי אכילה דכשנפסלה מאכילת כלב פקע איסורו וא"כ דבר שזרעו כלה קודם שיצמח כיון שכלה הזרע ונעשה עפר פקע איסורו וכשיצמח אח"כ מתגדל מהיתר משו"ה מותר וכדאשכחן כה"ג ממש תמורה (לא ע"א) גבי אפרוח מביצה טרפה דאמרינן שם אימת קגביל לכי מסרח וכי מסרח הוה עפרא ומהתירא קגביל וכ"ז הוא גבי איסורי אכילה אבל גבי איסורי הנאה הא אפילו עפרן אסור ואפילו הנשרפין דאפרן מותר היינו כשנשרפו אבל אם נרקבו עפרן אסור כמו שבררנו לעיל משו"ה אפילו גידולים מדבר שזרעו כלה ג"כ מתגדל מאיסור משו"ה תליא אי זוז"ג מותר והאי סברא ליכא אלא גבי דבר שזרעו כלה אבל בגידולי איסור מדבר שאין זרעו כלה כיון דבאיסורי אכילה נמי לא פקע האיסור ממנו משו"ה הכל שוה דאי נימא בבצל מאיסורי אכילה כגון תרומה דמה שניתוסף בגידוליו מותר ומבטל העיקר ה"נ באיסורי הנאה ומשו"ה מדמינן להו להדדי וזה ברור הרבה

סעיף ה והנה בהא דפליגי אמוראי אי גידולי איסור מבטלין את העיקר נחלקו רבוותא דהתוס' והמאירי והרא"ש והשי"מ כולם כתבו דמה שניתוסף בבצל מותר לכו"ע והמאירי והשי"מ כתבו טעמא דמלתא משום דהוה זוז"ג דהעיקר האסור ויניקת הקרקע של היתר גרמו לגידולין שיבואו וכל הני אמוראי סברי דזה וזה גורם מותר אלא דמאן דאוסר סובר דהעיקר חשוב ואינו מתבטל בגידוליו והרא"ש כתב דמה שנתגדל אינו מתערב יפה בעיקר משו"ה א"ל שאינו בטל אבל הר"ן כתב דהני אמוראי פליגי אי מה שניתוסף בבצל הוא מותר או לא דמאן דאוסר סובר כיון דמה שניתוסף נמשך מן העיקר האסור הרי הן כמותו ולהר"ן הא דאמרינן בגמרא הכי קמבע"ל גידוליו היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעלין את האיסור או לא כוונת הגמר' דאמרינן או לא היינו דהגידולין ג"כ אסורין דכיון שהם נמשכים מן האיסור הרי הן כמותו

והנה יש להסתפק בכונת הר"ן אם כונתו דמאן דאוסר סובר כיון שנמשכים מן האיסור הרי הן כמותו היינו כמותו ממש ללקות על אכילתו כמו שלוקין על העיקר או דכונת הר"ן דכיון שנמשכים מן האיסור הם אסורים לפי שנתהוו מאיסור ואין להתירם משום זוז"ג ונבאר שני האופנים דא"ל דמאן דאוסר סובר כיון שהאיסור עצמו נתגדל ונתעבה משו"ה לוקין על התוספת כמו על העיקר ומאן דמתיר סובר