נחלת ברוך נט

(כא) דולד חטאת למיתה אזלא ומ"מ אמרינן שם (כה ע"א) דהמקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה מתכפר בולדה דהוה כמפריש שני בהמות לאחריות וזה הוא מהאי טעמא כיון שההקדש חל על העובר מכח עצמו ולאו מכח האם תו לא הוה ולד חטאת אלא חטאת ממש אם כן ה"נ כשנתן לה מעוברת באתנן כיון דהאתנן חל על העובר מכח עצמו ולאו מכח האם תו לא מקרי ולד אתנן אלא אתנן ממש עוד מצינו תמורה (יב ע"א) דולדי קדשים אינם עושים תמורה והדבר ברור דכשהקדיש מעוברת וילדה דהולד עושה תמורה וראי' ברורה לזה מהא דתנן שם (י ע"א) אין ממירין עוברין ואברין בשלמין ולא שלמין בהם ר"י אומר ממירין אברין בשלמין אר"י והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה

והנה הרמב"ם ה' תמורה (פ"א הט"ז) הביא משנה זו דאין ממירין אברים ועוברים בשלמים וכתב הכ"מ שם דהרמב"ם פוסק כת"ק אמנם באמת הלכה כר' יוסי יש בזה כונה עמוקה בדברי הרמב"ם ויבואר בסי' הבא עי"ש

והנה בגמרא בתמורה (שם) פרכינן על בר פדא דסובר דאין קדושה חלה על עוברין מהא דתנן הכא דאין ממירין בהמה של חולין בעוברין של קדשים אלמא דקדושה חלה על עוברין ומשנינן בולדי קדשים ופרכינן אי בולדי קדשים במעי אמן הוא דלא עבדינן תמורה הא אבראי עבדינן והא תנן אין הולד עושה תמורה אם כן מוכח בהדיא דאי נימא כר' יוחנן דהקדושה חל על העובר מכח הקדש פיו בין שהקדיש לעובר גרידא בין הקדיש מעוברת דקדושת פיו חל על שניהם אתי שפיר דהעובר אינו עושה תמורה קודם שנולד הא לאחר שנולד עושה תמורה משום דאין זה ולד קדשים כיון שההקדש חל על העובר מהקדש פיו ולא מכת האב אם כן ה"נ גבי אתנן כשנתן לה מעוברת כיון דהאתנן חל על העובר מכח עצמו תו לא מקרי ולד אתנן אלא אתנן ממש

עוד קשה לי טובא דהא ע"כ כשנתן לה את העובר גרידא באתננה כשיולד גמרא מפורשת היא זבחים (קיד) דהוה אתנן כדאמרינן שם אתנן ומחיר וכו' בולדי קדשים ואליבא דמ"ד ולדי קדשים בהוייתן הם קדשים וא"כ ע"כ דהתוס' מחלקים או דסבירא ליה דכשנתן בהמה ועוברה ביתד שאני או דנימא דסבירא ליה דאם אמר לה בפירוש אני נותן לך הבהמה עם עוברה האתנן חל על העובר אלא דכשנתן לה סתמא שאני וקשה מאי נ"מ בזה דכמו כשנתן לה העובר גרידא הוה אתנן ה"נ כשאמר לה אני נותן לך הבהמה עם העובר דשניהם הוו אתנן וה"נ כשנתן לה בסתמא בהמה מעוברת באתננה נמי כיון דסתמא כמפורש דמי שנותן לה שניהם אם כן תרוייהו הוו אתנן

גם לדברינו אתי שפיר טפי הא דאמרינן ב"ק (סו ע"א) דלב"ה תרתי שמעית מינה הם ולא ולדותיהם הם ולא שינויהם דלדברינו הני תרתי חדא דרשא נינהו דכיון דאמרינן הם ולא שינויהם ממילא מוכרח לומר נמי ולא ולדותיהם דאין לך שינוי גדול מזה וא"כ אתי נמי שפיר מה דהרמב"ם ה' איסורי מזבח (פ"ד הי"ח) לא הזכיר אלא חד דרשא הם ולא שינויהם והקשה בכ"מ שם מאי טעמא לא הזכיר הרמב"ם האי דרשא דהם ולא ולדותיהם אבל לדברינו אתי שפיר דהני תרתי נכללין בחדא דרשא הם ולא שינויהם גם ברמב"ם שם גבי ולדות לא הזכיר אלא האי דרשא ולא שינויהם מה"ט. והנה בענפים הבאים נבאר עוד מה דתמיה לי טובא לשיטת התוס': ענף ב

והנה ע"פ דברינו בענף הקדום דהא דממעטינן בב"ק (שם) גבי אתנן הם ולא ולדותיהם מיירי בנתן לה בהמה ואח"כ נתעברה אתי שפיר ליישב כמה קושיות עצומות בכמה שמעתות דהנה גרסינן ע"ז (מו ע"ב) בעי רמב"ח המשתחוה לקמת חיטים מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד וכו' אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהם מותרין ותני עלה ר"א אוסר ולאו מי אתמר עלה וכו' מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין והני נמי כי. עיברו ולבסוף נרבעו דמי ואיכא דאמרי וכו' והני נמי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזה באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא עכ"ל הגמרא והנה מלבד התמיה שתמהו בתוס' בע"ז (שם) ובב"ק (שם) ובתמורה (ל ע"א) דהכא בסוגיא דע"ז מבואר דיש להתיר טפי חיטין ועשאן סולת מלהתיר נרבע ואח"כ. ילדה משום דשא הוא דאחיזה באנפה וגבי אתנן אמרינן להיפך דב"ש אוסרין חיטין ועשאן סולת ומ"מ מתירין ולדות אתנן. הנה בלא"ה תמיה לי מלתא טובא דהא הא דקמבע"ל בע"ז שם אי יש שינוי בנעבד היינו דקמבע"ל אי ילפינן נעבד מאתנן דכמו שיש שינוי באתנן כדילפינן מקרא ה"נ בנעבד וכן פי' בתוס' בע"ז שם ד"ה יש שינוי וזה פשוט. והנה הדבר פשוט מאד דאי נימא דילפינן שינוי בנעבד כמו באתנן ה"נ הול"ל דילפינן לענין ולדות גם כן מאתנן מעתה כיון דמדמינן בגמרא נרבע לנעבד מאי קאמרינן בגמרא התם דשא הוא דאחיזה באנפה הכא מעיקרא חיטים והשתא סולת דממ"נ כיון דילפינן מאתנן לענין שינוי חטים ועשאן סולת דמותר ה"נ נילף דכמו באתנן ולדות מותר אפילו כשנתן לה מעוברת וילדה כמש"כ בתוס' ה"נ בנרבע אפילו בעיברו ולבסוף נרבעו ואח"כ ילדה והמעיין יראה דגם לפי מה שדחקו