נחלת ברוך נג

משני גורמים והכא השבח של התבשיל נעשה ע"י גורם אחד דאיסורא

וכן מוכח מהכ"מ שם (פט"ז מה' מ"א) שהקשה מ"ט אינו מחלק הרמב"ם בין שנתבשלה מעצי איסור גרידא כדי מאכל בן דרוסאי או לא ותי' דא"ל דבמידי דאיסור הנאה אפילו לא נתבשלה כמאכל ב"ד הרי כבר נהנה מן האיסור הרי מבואר בהדיא דמשום אותו מקצת שנתבשלה בעצי איסור גרידא נאסר ההיתר ובהא מלתא שהעיר הכ"מ אי בעינן הכא שנתבשלה בעצי איסור גרידא כמאכל ב"ד היה מסתבר לומר דלדעת הרא"ש חולין (פ"א סי' ט) שכתב דהשוחט בהמה מסוכנת בסכין של עכו"ם אע"ג שנשתבחה אינה נאסרת שכתב דלא דמי לבגד שנארג בכרכר עכו"ם או פת שנאפה בעצי עכו"ם דתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר ע"י איסורי הנאה אבל מסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסרה אלא להכשירה לאכילה ע"י שחיטה לא א"כ מסתבר דלדידי' הא דתנן ערלה (פ"ג מ"ד) תבשיל שנתבשל בקליפי ערלה ידלק מיירי שנתבשלה כל צרכה או לכה"פ כמאכל ב"ד דהוה כגמר בישול ואיכא האי סברא שכתב הרא"ש דתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסור אבל להרמב"ם (פ"ד מה' עכו"ם) שאוסר מסוכנת שנשחטה בסכין עכו"ם ואפילו כשחותך חתיכה גדולה לחתיכות קטנות בסכין עכו"ם אוסר הרמב"ם שם דסובר דמשום שבח כל דהו נאסר ההיתר א"כ מסתבר דלדידי' משום מקצת בישול ג"כ נאסר ההיתר ולא בעינן כמאכל ב"ד מכל מקום אינו מוכרח שא"ל דגם הרא"ש מודה דבבישול כיון דהיתר נשתנה ונשתבח כל שהו נאסר ולהיפך אפשר לומר דגם הרמב"ם סובר דכשלא נתבשלה כמאכל ב"ד לא נחשב שבח מכל מקום מסתבר דזה תליא בהאי פלוגתא כמש"כ

מעתה נתישבה שפיר קושית הט"ז שהקשה באו"ח (סי' שיח) מ"ט מתיר הר"ש תבשיל שנמלח קצת בשבת משום זה וזה גורם. הא זה וזה גורם כי האי שאין שני הגורמים פועלים כאחת לא מהני דזה דמי לתבשיל שנתבשל קצתו בעצי איסורי הנאה וקצתו בעצי היתר דהתבשיל אסור כמש"פ הב"י ביור"ד (סי' קמב) דלדברינו התם מה שהתבשיל אסור זה הוא משום דהאי מקצת שבח שנעשה בה בשעה שנתבשלה ע"י עצי איסור גרידא סגי לאסור התבשיל דמשום שבח כל דהו שנעשה ע"י איסורי הנאה נאסרה אבל הכא גבי מלח בתבשיל כיון שהתבשיל אינו נאסר אלא משום שנמלחה ובמלח שנתנו בו בשבת לא היה נמלח ואי אפשר לאוסרו משום מליחה זו אלא שנצטרף עם המלח שנתנו מע"ש א"כ בהכרח הוה זה וזה גורם דזה דמי לשאור של חולין ותרומה שנצטרפו וחימצו דאע"ג שחימצו בזה אחר זה הוה זה וזה גורם כמש"כ ומה שהתבשיל שנמלח קצת בשבת אינו נאסר משום דהאי מקצת מלח הוה דבר שיש לו מתירין שאינו בטל זה כבר ביאר הר"ש שם

והנה הרמב"ן בע"ז (מט ע"א) כתב שאם עשה שני מדורות נפרדות אחת מעצי איסורי הנאה ואחת מעצי היתר ואפה הפת בין שני המדורות דהפת אסורה וצ"ע ובדיקה עכ"ל הרמב"ן וכונתו משום דכל מדורה ומדורה היא בפני עצמה ובכה"ג לא מהני זה וזה גורם באיסורי הנאה כמו שהכריח מהאי משנה דאין זורעין תחתי' ירקות בימות הגשמים וכבר בררנו לעיל דכל שאר רבוותא פליגי ע"ז דבכה"ג נמי הוה זה וזה גורם ובררנו שם באר היטב האי משנה דאין זורעין תחתי' ירקות מכל מקום גם לדברינו אין להתיר בכה"ג אלא בגוונא דכל צד וצד של הפת לא הי' נאפה כלל אלא ע"י צירוף של שני המדורות אבל אם אותו צד של פת הקרובה למדורה האסורה היתה נאפת בעצי איסור גרידא אותו צד אסור וזה פשוט לפי מה שבררנו לעיל

הנה בררנו דאפילו כששני הגורמים פועלים בזה אחר זה נמי הוה זה וזה גורם אמנם בכה"ג צריך לראות אם לא סגי לאסור משום אותו מקצת השבח שנעשה ע"י איסור גרידא בשעה שפעל האיסור בפ"ע ואם אין בו כדי לאסור אלא ע"י צירוף ההיתר הוי זה וזה גורם כמש"כ: סימן יז לבאר באיסור והיתר שנפלו לקדרה ונצטרפו ונתנו טעם בתבשיל ובהיתר לא היה רוב כנגד האיסור אי התבשיל

תשובה. הנה בפמ"ג בשער התערובות (ח"ג פ"א) נסתפק בזה וכתב דאע"ג דבשאור של חולין ותרומה שנצטרפו וחימצו אמרינן דשרי משום זה וזה גורם מכל מקום אפשר לומר דדוקא בשאור דהוה כמו מעמיד שהוא מדרבנן משו"ה מהני זה וזה גורם אבל גבי טכ"ע שהוא מה"ת אפשר לומר מותר משום זה וזה גורם: דאסור ושם (פ"ד) חקר ג"כ בזה והביא ראי' להתיר מהא דאמרינן ירושלמי ערלה (פ"ב ה"ד) גריסין שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהם בנו"ט ריבה עליהן גריסין של חולין מין מעורר את מינו לאסור כלומר בתמי' דודאי אינו מעורר לאסור אלמא מפורש אמרינן דהיתר ואיסור שנצטרפו ונתנו טעם בתבשיל