נחלת ברוך יג

מאיר וחכ"א תעלה באחד ומאתים אלמא דבכה"ג בטל אע"ג דכשהוא לובש הבגד נהנה מאיסור וזה מבואר דלא כהמל"מ דסובר דבכה"ג לא מהני ביטול כלל כיון שע"כ הוא נהנה מאיסור. והנה מה שהקשו על הרמב"ם מ"ט לא הביא הא דמוקמינן בתמורה (לד ע"א) דמיירי בציפרתא כבר תירצנו זה בספרי בדיני תערובות בבירור ולפי שזה א"צ כלל לענינינו לא נאריך בזה ונתרץ פה קושית המל"מ שהיא קושיא עצומה דמאי מהני הכא ביטול הא סוף סוף הוא נהנה מאיסור

והנה המל"מ לא ביאר קושיתו דקושיא זו היא רק לשיטת הרשב"א שהביא בטור יור"ד (סי' קט) דסובר דאיסור שנתבטל ברוב מ"מ האיסור נשאר באיסורו אלא דכל חדא מהתערובות מותר משום דאמרינן מרובא פריש והוא של היתר ולדבריו הא דאמרינן בבכורות (כג ע"א) דנבלה שנתבטלה בשחוטה דכשנושא כולם יחד טמא זה הוא דבר תורה א"כ לדבריו הול"ל גבי איסורי הנאה נמי דבכה"ג לא מהני ביטול כיון דכשהוא לובש הבגד בהכרח נהנה מן האיסור. אבל לשיטת הרא"ש שהביא בטור שם דסובר דאיסור שנתבטל ברוב. האיסור נהפך להיתר מה"ת ומה"ט כתב הרא"ש בחולין (פ"ז סי' לז) דהא דאמרינן בבכורות בנבלה שנתבטלה בשחוטה דכשנושא כולם יחד טמא דזה הוא מדרבנן גבי טומאה גרידא אבל לא גבי איסור משום דכשנתבטל האיסור נהפך להיתר לדבריו לא קשה כלל קושית המל"מ דהא כשנתבטל השער נזיר בבגד ודאי דמותר ללבוש הבגד אע"ג דע"כ נהנה מן האיסור דהא כשנתבטל נהפך להיתר. ומצאתי בספר בית מאיר על יור"ד סי' ק"ט שתמה ג"כ על הרשב"א ממשנתנו דערלה (פ"ג מ"א) דתנן הצובע בקליפי ערלה וחכ"א תעלה באחד ומאתים דלהרשב"א הול"ל דלא מהני הכא ביטול כלל כיון שהוא נושא כאחד א"כ בהכרח נהנה מן האיסור. ובספרי על יור"ד בדיני תערובות הבאתי שם כמה ראיות לשיטת הרשב"א דלעולם האיסור אינו נהפך להיתר. מעתה חזרה קושית המל"מ והבית מאיר דמ"ט מהני הכא ביטול

אמנם מחוורתא דמלתא דהא דאמרינן בכורות (כג) נבלה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא זה הוא משום דהנבלה מטמא במשא בפני עצמה בלי צירוף היתר אבל בהני דוכתי כמו הצובע מלא הסיט מקליפי ערלה או האורג משער נזיר בשק הא התם כשלובש הבגד והשק אע"ג שהוא נהנה ביחד מ"מ כיון דמהאיסור גרידא בלי צירוף היתר לא הי' נהנה משו"ה כשנתבטל האיסור תו לא מצטרפינן היתר לאיסור לאוסרו ואע"ג דכשלא נתבטל האיסור אסור ללובשו דבכה"ג לא מהני זוז"ג כמש"כ בענף א' מ"מ כשנתבטל האיסור תו לא מצטרפינן ההיתר לאיסור כיון שמהאיסור גרידא לא הי' נהנה אבל היכי דגם כשנתבטל היה נהנה מאיסור גרידא בלא צירוף היתר ודאי דכמו בנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא כיון דמנבילה גרידא שבתערובות נטמא ה"נ באיסור כה"ג הי' אסור כיון שנהנה מאיסור גרידא וכשיטת הרשב"א דלעולם האיסור אינו נהפך להיתר

אמנם בהא מלתא דנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא איכא פלוגתא דבבכורות לא מחלקינן בין תערובות יבש ביבש לתערובות לח בלח דהא פרכינן שם מהא דתני ר' חייא בבהמה ששפעה חררת דם דאינו מטמא במשא אלמא דסבירא לן התם דבתערובות לח בלח שנתבטלה נמי הול"ל שמטמא במשא. אבל הרמב"ם (ה' אבות הטומאה פ"א הט"ז י"ז) אע"ג שפסק שם דנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא. מ"מ פסק שם בבהמה ששפעה חררת דם דאינו מטמא במשא וכתב שם הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם מחלק בזה בין תערובות יבש ביבש לתערובת לח בלח דלח בלח שגוף הטומאה נשתנה כשנתערבה תו לא מטמאה במשא ובמל"מ (ה' משכב ומושב פ"א ה' י"ד) תמה על הרמב"ם הא בסוגיא דבכורות לא מחלקינן בהכי אמנם בספרי על יור"ד בדיני תערובות בררתי דצדקו דברי הרמב"ם דהא בבכורות שם דפרכינן מהא דתני ר' חייא בהמה ששפעה חררת דם אינו מטמא במשא וסיימינן שם קשיא וזה דבר ידוע מדברי כל הראשונים דבכ"מ דמסקינן בגמרא קשיא ולא מסקינן בתיובתא לא דחינן מהלכה כמש"כ הרי"ף והרא"ש גיטין (עו ע"א) ובדוכתי טובא וכן כתבו כל הראשונים בכמה דוכתי. ומה"ט גם הכא לא דחה הרמב"ם ההלכה אלא שחילק בין תערובות יבש ביבש לתערובות לח בלח והבאתי שם בספרי ראיות ברורות מכמה סוגיות מפורשות דמחלקינן הכא בין תערובות יבש ביבש לתערובות לח בלח וחדא מנייהו הבאתי מהא דאמרינן זבחים (עט ע"א) דר"י סובר דאין מי רגלים מבטלין מי רגלים כגון מי רגלים של זב במי רגלים של טהור דמב"מ לא בטל מכלל דלרבנן בטל וכן הוא מבואר בתוספתא (טהרות פ"ה) וקשה נהי דבטל ברוב מ"מ הול"ל שמטמאין במשא דמי רגלים של זב טמא במשא בכל דהו והול"ל דהוה כמו נבילה שנתבטלה ברוב דמטמא במשא וכ"ת דפלוגתייהו לטומאת מגע קשה הא מגע בדבר לח כמו מי רגלים טמא נמי משום היסט דא"א שלא יסיט המים בשעה שנגע כמש"פ הרמב"ם (הלכות אבות הטומאה פ"ו ה' י"ג) גבי מי חטאת וכן הוא מבואר בהדיא בתוספתא כמו שהביא בכ"מ שם. א"ו משום דגבי לח בלח טהור ואינו מטמא אפילו במשא ועוד הא בהדיא מבואר בתוספתא (פרה פ"א) הביאו הר"ש שם (פ"ט מ"ג) דמי חטאת שנפלו לתוכה מי מעיין מי מקוה מי פירות אם רוב מי חטאת מטמאין במשא אם רוב מי פירות אינו מטמא במשא מחצה על מחצה מטמא במשא בין כך ובין כך פסול להזות א"כ מפורש תניא דבלח בלח דכשנתבטל שוב אינו מטמא במשא כמש"פ הרמב"ם עוד הבאתי שם ראיות מדוכתי טובא והארכתי שם בזה ואע"ג שהי' אפשר לחלק בין לח בלח דמי חטאת ומי רגלים דקלוש בין תערובות דם מחוי מנבילה בדם אחר דסמיך דבכה"ג מחלקינן מנחות