נחלת יהושע צח

והשתא א"ש הא שהקשה המ"ל מהא דאמרינן בקידושין (דף סב) אלא לר"מ חנקי מבעי לי' הא הוי תנאי דלשעבר אם נטמאת ובמעכשיו דעת הרמב"ם הוא דלא בעינן ת"כ וא"כ הוא הדין בתנאי דלשעבר. וע"ש מה שכתבתי בספרי ע"י (סי' יג) אבל לפי מה שביארתי דר"מ פליג דאפי' בע"מ נמי בעינן ת"כ וא"כ הוא הדין אפי' בתנאי דלשעבר. והנה הרמב"ן בס' המלחמות כתב בביצה (דף כ) גבי ההוא גברא דאמר להו הבו לי' ד' מאה זוזי לפלני' שכל מה שאמרו חכמים בת"כ ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ואפשר לקיומי ע"י שליח כל אלו לא אמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט אבל בדבר שלא נעשה בו שום מעשה לא בעינן כל הני דברים דדוקא אם בא לעקור המעשה בעי אלימות בתנאי כתנאי ב"ג וב"ר שהי' הארץ בידם והוא בא להוציא מידם אבל אם אינו בא לעקור המעשה לא בעי ת"כ ושארי דינים ועיין בספרי ע"י (ח"ב דרוש י) מה שהארכתי שם בענין זה. והנה הרמב"ן הקשה לטעמי' מהא דאמרינן בנדרים (דף יא) ובספ"ק (דף יג) והא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכן בשבועות (דף לו) והא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ובהני לית בי' מעשה. וא"כ לדעת הרמב"ן בהא מודה ר"מ דלא בעינן ת"כ. ותירץ דהתם נמי לא אלים לי' לר"מ מכלל לאו להיות נודר בו דמעשה מכלל' לית לי' הא לעשות בתנאי לבטל דבר שלא נגמר בו מעשה לכ"ע הוי תנאי

וכן הסכימו כל האחרונים דאם לית בי' מעשה לא בעי ת"כ וכן שארי דיני תנאים. וכן הקשו על מה שהקש' התוס' בנזיר (דף יא) דהא לא אפשר לקיומי ע"י שליח. ותירצו דכיון שהאחרים יכולים להביא קרבנות מקרי דאפשר ע"י שליח. והקשו האחרונים דא"כ איך מהני תנאים בנדרים ובשבועות הא אי אפשר לקיומי ע"י שליח והרי תנן בנדרים (דף כח) הרי נטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות. וכן בנדרים (דף יד) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכן שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג בנדרים (דף טו) וכן בנדרים (דף פא) קונם פירות עולם עלי אם ארחץ היום וע"כ דחו האחרונים דברי התוס' דלא בעינן משפטי התנאים אלא דוקא אם עושה מעשה והתנאי בא לבטל המעשה ע"כ ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר דצריך למשפטי התנאים. ועיין בתוס' כתובות (דף עד) הטעם דבעינן משפטי התנאים אבל בשבועות ובנדרים לא בעינן משפטי התנאים והא דקאמר בנזיר (דף יא) רבינא אמר אף בריש' לא פליג ר' שמעון מ"ט משום דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הוא משום דאף דלא בעינן משפטי התנאים אך מפני שאין בכחו להתנות ע"מ שכתוב בתורה

ולפ"ז אין מקום למה שפלפל השעה"מ ברמב"ם (פ"ו מה' אישות) במה שכתבו התוס' ספ"ד דשבועות (דף לו) על הא דקאמר התם דבאיסורא מודה ר"מ דלא בעינן ת"כ והקשו דהא גבי נדרים איתא בספ"ק דנדרים (דף יג) דר"מ לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן, אע"ג דליכא אלא איסורא, וכתבו התוס' דדוקא באיסור חמור הוא דאית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן גבי שבועה שלא אוכל לך בפ"ב דנדרים משום דאיסור חמור הוא והאריך השעה"מ אם הא שכתבו התוספות דבשבועה דהוי איסור חמור אמרינן דכ"ע מודו דלא בעינן ת"כ היינו דוקא לחומרא כגון שבועה לא אוכל לך אבל לבטל השבועה ע"י תנאי לית לן מכלל לאו אתה שומע הן, ובעינן דוקא ת"כ, או דילמא כיון דשבועה חמירא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, בין לקול' בין לחומרא עי"ש שהאריך בזה לדינא, דלפי מה שביארתי דאפי' אי אמרינן דבעינן ת"כ אינו רק דוקא אם בא לבטל המעשה ע"כ בעינן ת"כ אבל בדבר דלית בי' מעשה בתחילה לא בעינן ת"כ והא שכתבו דבשבועה הוי כמו איסורא, היינו שתחול השבועה ע"י מכלל לאו אתה שומע כו' כגון שאמר לא שבועה לא אוכל לך דאע"ג דבשבועה לית בה מעשה ולא בעינן ת"כ היינו לבטל השבועה, אבל לא שתחול השבועה ע"י מכלל לאו אתה שומע הן, כמו שכתב הרמב"ן וא"כ לא שייך ת"כ לקולא בשבועה

וכן מה שהביא השעה"מ ראי' מתשובת הרדב"ז דגבי הקדש על תנאי ולא כפל תנאו דבין לדעת הר"ן ובין לדעת התוס' לא בעי ת"כ לדעת הר"ן ז"ל שכתב דנדרים ממונא הוא הרי הוא ז"ל פסק דלא בעינן ת"כ, ולדעת התוס' ז"ל שכתבו דנדרים איסורא זוטא הוא הקדישות ודאי איסור חמור הוא דהא אית בי' מעילה, וא"כ מוכח דאמרינן בין לקולא בין לחומרא, עי"ש שהקשה דאפי' לדברי התוס' הא מ"מ הוי איסורא דאית בי' ממונא, ובעינן ת"כ, לא נראה לי דלפי מה שביארתי דכיון שאין בו מעשה לא בעינן ת"כ, א"כ הכא ודאי לא בעינן ת"כ, דהא לית בי' מעשה וכ"ת כיון דאמירה לגבוה כמסורה להדיוט הוי כמו שיש בו מעשה א"כ תקשי מהא דנדרים (דף כח) הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות, דא"כ איך יכול להטיל תנאי הא אי אפשר לקיומי ע"י שליח, ועוד דהא ליכא ת"כ, אך בזו יש לומר כמו שכתבו הפוסקים דבכמה פעמים אינו כופל, וסומך על שמבואר במ"א דבעינן כפילת התנאי, אך לכאורה אפשר לומר דאפי' אי אמרינן דאמירה לגבוה הוי כמו מעשה, וא"כ בעינן משפטי התנאים אך ה"מ דוקא בשהמעשה נעשה מעכשיו אבל אם המעשה אינו חל אלא לאח"כ, לפי דעת הרמב"ן לא בעינן משפטי התנאים והכא כוונתו שלא תחול אלא לאחר מכן וע"כ לא בעינן משפטי התנאים, משא"כ אם חל מעכשיו ובהא דתשובת הרדב"ז מיירי באומר שתהא חל מעכשיו דהא בירושלמי (פ"ג דנדרים) מיבעי לי' אם למפרע קדשו או מכאן ולהבא קדשו אין תימר למפרע קדשו מעל ואין תימר מכאן ולהבא לא מעל ודוק, ועוד יש להקשות על דברי הרדב"ז שכתב דהקדש הוי איסור חמור משום שישבה מעילה, א"כ תקשה דמאי פריך בנדרים (דף יד) לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר והא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, ומאי קושי' הא ר"מ ס"ל בפ"ד דנדרים (דף לה) דיש מעילה בקונמות וקונם הוי כינוי לקרבן כמו דאיתא בנדרים (דף י) האומר לחבירו קונ' כו' הרי אילו כינוין לקרבן, וא"כ כיון דיש בו מעילה הוי איסור חמור ובאיסורא מודה ר"מ דלא בעי ת"כ, ואפשר ליישב ע"פ מה שכתב המ"ל ברמב"ם פ"ד מה' מעילה, שנסתפק אם הא דאמרינן דיש מעילה היינו דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו דזהו דאמרינן שדינו כהקדש שהרי יכול להקדיש פירותיו, אבל באוסר פירות חבירו עליו, אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שאינו יכול להקדיש פירות חבירו, וא"כ הא שאוסר מה שיאכל מחבירו ליכא מעילה או כמו שנסתפק המ"ל שם אם אמר בלשון אכילה דהוי כזית אם יש בזה מעילה ועוד כמו שנסתפק שם אי בעינן דוקא דבר מסוים ועוד אפשר לומר משום דבשבועות (ד' כב) קא מפיק לה וס"ל לר"מ דאין מעילה בקונמות

ואע"פ שביארתי דבאין בו מעשה לא בעינן ת"כ אעפ"כ נראה לי דלר"מ דס"ל דאפי' בתנאי דלשעבר בעינן ת"כ וע"כ אפי' באין בו מעשה נמי בעי ת"כ, והטעם הוא דבתנאי דלהבא אפשר לומר דדוקא אם יש בה מעשה והתנאי בא לעקור את המעשה, ע"כ בעינן ת"כ, אבל באין בו מעשה כיון דהתנאי אינו בא לעקור המעשה, ע"כ לא בעינן ת"כ, אבל בתנאי דלשעבר כגון בגירושין או בקדושין, דמגרש באופן שהי' כך אבל אם לא הי' באופן כך לא מגרש ונמצא שלא התחילה המעשה כלל, וא"כ מוכח דר"מ שסובר דאפי' בתנאי דלשעבר בעינן ת"כ ס"ל נמי דאפי' אם אין בו מעשה, בעי ת"כ

ויש להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ב דנזיר) על הא דתנן הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים ה"ז נזיר ואסור בכולן ואמרינן שם מתניתא דר"מ היא דר"מ אמר צריך לכפול, תמן דברי הכל היא א"ל שמור ושמעת, אלמא דאפי' בנזירות דאין בו מעשה ואפי' הכי אמר במתניתין דאם אמר הריני נזיר, ע"מ שאהי' שותה יין