נחלת יהושע צג

שבבב בשההששש ש יכ באבב ענבה בכם כ הבד נטה הכנם תנאי והוא ע"פ מה שהקשה המ"א מהא דאמרינן בכתובות (דף כ) דנאמנים לומר תנאי הי' דברינו משום דתנאי מילתא אחריתא הוא ואינם עוקרי' השטר אלא תוס' בעלמא הוא והניח' לדעת הפוסקים שנאמנים לומר תנאי הי' דברינו אפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל לדעת הפוסקים שאין נאמנים לומר תנאי הי' דברינו אלא דוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בלא"ה אינו נאמן לומר תנאי הי' דברינו וא"כ אמאי נאמן הכא לומר תנאי הי' בלבי [ובאמת קשה לדעת הרמב"ם שפסק בהלכות עדות שאין נאמן לומר תנאי הי' דברינו אלא אם אין כתב ידם יצא ממקום אחר וא"כ קשה דאמאי פסק הכא דנאמן לומר שהי' על תנאי]

ע"כ נ"ל דהכא נמי יש לו מיגו דאי בעי הוי נשאל על נדרו ואע"ג שכתבו התוס' בערכין (דף כג) שהקשו דלמאי דקיי"ל כב"ה דהקדש בטעות לא הוי הקדש וא"כ יש שאלה וא"כ איך קאמר רב הונא דבברי' אדם עושה קנוניא על הקדש ודוקא בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו כו' אבל בברי' חיישינן ואמאי הא אי בעי מתשיל עלי' כמו דאמרינן לר' יהושע ותירצו דקנוניא זוטרתא דבר שהוא קל עביד ולא ישאל על הקדישו אבל לגרש את אשתו כדי להחזירו לא עביד כיון דמצי שאיל על הקדישו א"כ בדיבורא שהוא דבר קל עביד לומר עליו שהוא חולין ולא ישאל על הקדישו וא"כ הכא נמי אינו נאמן משום שיש בידו לשאול על נדרו: זה אינו שכבר ביארתי שם בספרי (סי' יז) והקשיתי שם מהא דאמרינן ביבמות (דף פח) דנאמן לומר שהוא חולין משום דבידו לפדותו או משום דאי בעי מתשיל עלי' דהא כיון דלא מהמנינן לי' לומר מנה לפלוני בידי דחיישינן דילמא הוא עושה קנוניא על הקדש א"כ אינו נאמן לומר ג"כ שהוא חולין דילמא הוא עושה כן כדי להנצל מן הטרחא דשאלה וביארתי שם על פי מה שכתב הרא"ש בגיטין (דף נד) דהא דאמרינן הטעם משום שיש בידו לפדותו הוא משום דהוי כבעליו והתורה האמינה לכל מה שבידו וכמו דאמרינן דאי סבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו ע"כ הוי כמו בעליו ועי"ש שהארכתי בזה דמטעם בעליו לא מהימן אלא באיסור אבל לא בדבר שבממון משום דבאיסור האמינתו התורה לבעלים אבל בממון גרע טפי מחמת שהוא בעליו: וע"כ ביבמות מיירי שכוונתו להתיר האיסור וע"כ מהימן אף שנוגע אח"כ לממון אבל בערכין (דף כג) דאינו מעיד על ההקדש רק שאומר לענין ממון דמנה לפלוני בידו וע"כ לא מהימן מטעם שבידו דבממון אינו מהימן אלא מטעם מיגו וע"כ כיון שאומר מנה לפלוני בידי דליכא טירחא אבל לשאול איכא טירחא א"כ ליכא מיגו

[ועיין בתוס' ב"ב (דף קלד) דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה וכתבו התוס' אע"ג דהאי מיגו לא חשיבא שאם הי' מגרשה הי' פוסלה מן הכהונה והשתא שאמר זה בני לא פסיל לה מ"מ חשיב מיגו לפוטרה מן היבם. ובמ"ל ברמב"ם פ"ג מה' יבום כתב שיש להסתפק אי שרי לכהן או לא דכיון דנאמנותו הוא משום דאי בעי מגרש לה א"כ לכהן אסירא ומצא בהלכות הר"ף שאינו נאמן להתירה אלא לישראל אך הרמב"ן בחידושיו חלק ע"ז שכתב על האי מימרא דמפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה כו' ועוד דאפילו לישראל נמי לא הוי לן למשרי לפי מה שאנן סבורין דאין מיגו לחצי טענה כמו שפירשתי בפ' חזקת כו' דאיכא למימר דהתם היינו טעמא דכיון דאיהו לטענה זו מתכוין אין אומרים מיגו לחצי כו' דאיהו לא איכפת לי' לבעל אם אינה נשאת לכהן והי' לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבום וכו' ע"כ אנו מאמינים אותה שאינה זקוקה ליבם זה וכיון שהותרה הותר'

ובירושלמי (פ"ג דקדושין) רב אמר מאחר שבידו לגרשה נאמן כו' אתא עובדא קומי ר' שמואל אמר מאחר שיש בידו לגרש נאמן ור' יוחנן אמר אינו נאמן, נחת עולא לתמן ואמר בשם ר' יוחנן וחברי' עלוי' הגע עצמך שהי' כהן, ופי' הק"ע והפ"מ דהגע עצמך שהי' כהן ומתיירא לגרשה שמא יעמוד מחלי' ויהא אסור בה. והקשה הק"ע דהא תנן בגיטין (דף פא) דסברי ב"ה המגרש על תנאי ולא נתקיים התנאי לא פסלה מן הכהונה, א"כ ה"ל לגרשה על תנאי וצ"ע, ושגו בזה דהקושי' דהגע עצמך שהיה כהן פי' דאם הי' כהן מי שרוצה לישא אותה היא אסורה להנשא לו וא"כ הוי מיגו לחצי טענה, וכמו שביארתי דהא לגבי כהן ליכא הואיל שבידו לגרשה, וכה"ג בירושלמי (פט"ז דיבמות ה"ב) וחש לומר שמא שילח גיטה ממדינת הים (פי' וא"כ לא מקלקלא לה נפשא על שאומרת שמת בעלה וא"כ אמאי צרתה מותרת) הגע עצמך שהיה כהן (פי' אם ניסת לכהן דאז הוא ודאי משום שמת בעלה ולא משום דשלח לה גיטא אלמא דהגע עצמך שהי' כהן קאי על הנושאה

עכ"פ נתבאר דמטעם דבידו נאמן לומר שהוא חולין משום דבעי למתשל עלי' מטעם שהוא בעליו וע"כ מהימן אח"כ אפילו לענין ממון נמי, והבאתי שם בספרי ע"י (סי' יז) ראי' ע"ז. עוד הבאתי שם ראיה מהירושלמי (פ"ו דסוטה) דתני ר' טרפון אומר עד א' נאמן לטמאותה ואין עד א' נאמן להפסידה כתובתה ר' עקיבא אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כך עד א' נאמן להפסידה כתובתה, אמר לו ר' טרפון איכן מצינו עד א' בממון כלום אמר לו ר' עקיבא ואיכן מצינו ע"א באשת איש כלום, אלא כשם שעד א' נאמן לטמאותה כך עד א' נאמן להפסידה כתובתה ר' בון בר חיי' בעי חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא א' ואמר אני ראיתי שנטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראית שלא להשקותה (פי' דהא חמותה ג"כ נאמנת שלא להשקותה ולא להפסידה כתובתה) אלא לא בא אלא להפסידה כתובתה שאין מפסידין ממון ע"פ עד א' (פי' כיון דעיקרו לא בא אלא לממון וע"כ לא מהימן) אלמא דעד א' כיון שנאמן לטמאותה נאמן נמי להפסידה כתובתה, וע"כ מיבעי לי' בירושלמי אם חמותה כבר העידה שנטמאת ולאוסרה חמותה נמי נאמנת א"כ לא נשאר העדאת ע"א אלא לענין הפסדת כתובתה ע"כ אפשר דאינו נאמן

והנה הק"ע תמה דאמאי לא הביא הרמב"ם לבעי' דר' בון דחמותה שאמרה נטמאת ואח"כ בא עד א' ולי נראה דלא קשה מידי דאדרב' יש לתמוה על הירושלמי דמאי בעי לה דכיון דאין בעדותו לאוסרה דהא היא כבר אסורה ועומדת מחמת חמותה שאמרה נטמאת וא"כ לא מהימן להפסידה כתובתה דבאמת אין הטעם הא דע"א נאמן הוא משום דכיון שנאמן לאוסרה נאמן נמי להפסידה כתובתה אלא דכיון שנאמן מדאוריית' לאוסרה על בעלה ושלא תשתה ממיל' אינה נוטלת כתובתה וכמו דאמרינן בסוטה (דף כד) מתו בעליהן עד שלא שתו בש"א נוטלת כתובה ולא שותות וב"ה אומרים או שותות או לא נוטלות כתובה ואמרינן ביבמות (דף לח) או שותות והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא אלא מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה אלמא כיון שאינו יכול להשקותה ממיל' מפסדת כתובתה וא"כ כיון דעד א' מעיד שנטמאת ונאמן מדאוריית' שלא להשקותה א"כ ממיל' כיון שאינה יכולה לברר שהיא טהורה מפסדת כתובתה וא"כ אין אנו צריכים לטעם של הירושלמי דכיון דנאמן לאוסרה נאמן לענין כתובתה ג"כ דכיון שאינו יכול להשקותה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה מפסדת כתובתה דומי' דמת בעלה, וא"כ לית' לבעי דר' בון דחמותה שאמרה נטמאת ואח"כ בא עד א' דכיון שאין בעדותו לאוסרה דהא כבר אסורה מעדות חמותה ע"כ אפשר דאינו נאמן לענין הפסדת כתובתה דהא אין הטעם דנאמן להפסידה כתובתה הוא מחמת שנאמן לאוסרה אלא מחמת שאינה יכולה לברר שהיא טהורה

וכ"ת א"כ בחמש נשים אמאי אינם נאמנות להפסידה כתובתה ג"כ דכיון שנאמנות לאוסרה א"כ אינה יכולה לשתות וממיל' מפסדת כתובתה כיון דאינה יכולה לברר זה אינו דהני חמש נשים אינם נאמנות רק לחומר' לטמאותה מדרבנן, וכמו שתמה המגיה' במ"ל ברמב"ם (פ"א ה' טו) דלדעת הרמב"ם הני נשי למדו לשונם לדבר שקר וחשבינן להו כאשת איש גמורה ומותרת לאכול בתרומה, ולפ"ז צריך לדעת