נחלת יהושע צ

דקיי"ל הלכה כריב"ק מהא שאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין לו ע"כ הוי כשני עדים וע"כ מועיל משא"כ בעדות מיוחדת בשני זמנים אלא שא' מהם ודאי אמת אלא שאין שני עדים בדבר ע"כ לא מהני. ולפ"ז מיגו נמי לא מהני דלא עדיף מיגו לברר האמת יותר מעדות מיוחדת אעפ"כ כיון דאין שני עדים בדבר לא מהני

ועפ"ז יש לבאר הירושלמי שהבאתי בספרי ע"י (סי' יב) ספ"ג דכתובות מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמטינה מהדא מעשה בר"ג שהפיל שן טבי עבדו אתא גבי דר' יהושע א"ל טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו א"ל ומה בידך אין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים והדא אמרה שאין אומרים לו צא י"ש, והק"ע תמה על הפוסקי' שלא הביאו להירושלמי הזה. ולי נראה שאדרבא בדבר הזה נחלקו הפוסקים ביו"ד (סי' רסו) וכמו שביארתי דאם מתחייב קנס משעה ראשונה והעדים הוא לברר הדבר ורק אם מודה פטור מטעם מודה בקנס וע"כ לפי דעת הרמ"א שבזמן שאין ההודאה פוטרתו ההודאה מחייבתו. לפ"ז אם הוא יודע בעצמו שסימא את עין עבדו אע"פ שאין עדים חייב לשחררו כיון שיודע האמת ולא הודה בב"ד שתהא ההודאה פוטרתו וע"כ ודאי מחוייב לצאת י"ש דהא ב"ד אינם יכולים לחייבו וכשיודה לפני ב"ד יפטר לגמרי ע"כ מחויב לצאת י"ש או אי אמרינן דעיקר החיוב אינו רק דוקא מחמת העדים וע"כ כל שאין עדים בדבר אינו חייב אפי' לצאת י"ש אף שיודע בעצמו בירור הדברים כיון שמ"מ אין עדים ואין התחלה לחיובו. וע"ז בעי בירושלמי אם מתחייב לצאת י"ש שבדין אינו יכול לכופו אא"כ מודה וא"כ ההודאתו פוטרתו ועדים אין לו וע"כ מיבעי לי' אם מחוייב לצאת י"ש. וע"ז מביא ראי' ואומר נשמעינה מהדא מעשה בר"ג שהפיל את עין טבי עבדו אתא גבי דר' יהושע א"ל טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו א"ל ומה בידך אין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא י"ש, הדא אמרה שאין אומרים לו צא י"ש פי' כיון שהמעשה הי' שלא בפני ב"ד כמו דאמרינן בב"ק (דף עד) שאני ר"ג דלא בפני ב"ד הודה והראי' דהא אמרו לו שאין לו עדים ומשמע דאם הי' לו עדים הי' מתחייב ע"ש בב"ק וא"כ אמאי לא אמרו לו שיצא י"ש כיון שהוא בעצמו יודע האמת ולא יודה בפני ב"ד שלא תפטרנו ההודאה, הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים

וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף לג) בד"ה לאו משום כו' ואע"ג דהכא אפי' לצאת י"ש אינו חייב דדוקא בממון הוא דאמר רבא בהשוכר את הפועלים (דף צא) דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דמיחייב בבא לצאת י"ש אבל קנס לא מחייב בימים הקדמונים אלא ע"פ ב"ד כדאמרינן אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו כו' ע"ש ובזה שגה הק"ע בירושלמי (פ"ג דכתובות) וז"ל והתני מודים חכמים לר"א החוסם את הפרה בבבלי ב"מ (דף צא) משני רבא אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו כו' וא"ת נוקי מתניתין דאלו נערות יש להם קנס היינו לצאת י"ש וי"ל דיש להם קנס משמע מדינא חייב לשלם קנס ואשתמיטתי' דברי התוספת דכתובות דבקנס ליכא למימר חיוב שלא לצאת י"ש ודו"ק

ולפ"ז אינו מוכח מה שהוכחתי בספרי (סי' יב) דלצאת י"ש אלים טובא והראי' דאי הוי מחויב לצאת י"ש הי' דוחה העשה דלעולם בהם תעבודו. דלפי מה שביארתי האי דלצאת י"ש אינו כמו שאר חיוב דלצאת י"ש דהא הכי מבעי' לי' בירושלמי כיון שהוא בעצמו יודע האמת ולא הודה ואין כאן הודאה שתפטרנו וע"כ מיבעי' אם חייב לצאת י"ש וקרי' לי' לצאת י"ש היינו משום שאין הב"ד יכולים לחייבו אלא ע"פ עדים או ע"פ הודאתו וע"פ עדים ודאי חייב וע"פ הודאה בודאי דפטור מחמת הודאה וע"כ לא מבעי' לי' אלא אי חייב לצאת י"ש אבל אעפ"כ הוי חיוב גמור, אבל במקום שאין החיוב רק לצאת י"ש אפשר דלא אלים לדחות העשה דלעולם בהם תעבודו

ועפ"ז יתיישב מה שהקשה בשעה"מ (בה' עבדים) דמ"ט לא הביאו הפוסקים הא דאמרינן בקדושין (דף כד) כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהם לחירות, ואמרינן שם דקלא ולא כלום הוא כדתני' המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש וא"כ מחויב לצאת י"ש. וא"כ אמאי לא הביאו הפוסקים דמחויב לצאת י"ש לשחררו ובפרט גבי עבד דתפוס בעצמו וכ"ת דלצאת י"ש לא אלים לדחות העשה דלעולם בהם תעבודו דא"כ איך פשיט בירושלמי דאינו מחויב לצאת י"ש מדלא שיחררו ר"ג דילמא משום דלא אלים לצאת י"ש לדחות העשה דלעולם בהם תעבודו דלפי מה שביארתי דהאי לצאת י"ש היינו מדינא אלא כיון שאין אחר יודע אלא הוא יודע בעצמו האמת ע"כ קרי לה לצאת י"ש אבל במקום שאין החיוב רק לצאת י"ש לא אלים לדחות העשה דלעולם בהם תעבודו

[גם מה שהקשה דלפי מה שכתב רש"י בב"מ (דף פא) דבכל מקום שחייב לצאת י"ש אי תפיס לא מפקינן מיני' א"כ למה צריך לומר דהי' לו לצאת י"ש תיפוק לי' דהא העבד תפוס בעצמו, ואפשר כיון דתפיסת העבד אינו אלא מצד החיוב לצאת י"ש, דאל"ה הרי אין לעבד תפיסה דכל מה שקנה עבד קנה רבו, אך מצד שהוא חייב לצאת י"ש נמצא דעבד תופס וא"כ תפיסת העבד אינו אלא מצד החיוב לצאת י"ש אבל מן הדין לא הוי תפיסה ע"כ לא הוי תפיסה ודוק. וכה"ג כתב הקצה"ח דאם הוא ספק אם שחררו או לא לא אמרינן דהעבד מוחזק בעצמו כיון דהוי ס' בעצם התפיסה דאל"ה אינו יכול לתפוס דכל מה שקנה עבד קנה רבו ע"כ לא הוי תפיסה, ויתבאר לקמן בתשובה (סי' כב) ע"ש]

והנה ביותר יובן ע"פ מה שביארתי בחידושי לחגיגה דאמרי' בפ"ק דחגיגה (דף ד) לא נצרכא אלא לחצי עבד וחצי ב"ח כו' ע"ש דלמשנה הראשונה פטור מן הראי' ולמשנה אחרונה חייב והקשו התוס' דהכא משמע בחצי עבד לפי משנה אחרונה חייב משום דלאו אדון מקרי דכופין אותו לשחרר ואלו בגיטין (דף מב) מיבעי לן במי שחצי עבד אם יש לו קנס או לא שלשים שקלים יתן לאדוניו והאי אדון הוא אלמא דמספקא לי' אם מקרי אדון או לא ותירצו התוס' דע"כ לא קא מחייבי הכא אלא משום דעומד לכוף רבו כמאן דשיחרר דמי אבל התם כיון דמת אגלאי מילת' דלא הי' עומד לשיחרור ע"כ. והנה דברי התוס' לכאורה תמוהים מאוד דהא אמרינן התם בגיטין (דף מב) ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי' בי' אחרינא יהבי לרבי' חביל בי' רבי' גופא יהיב לדידי' וא"כ מה מקשה הגמ' דהתם לא מית ועומד לכוף רבו וכמאן דשיחררו דמי ולאו אדון מקרי וע"כ יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכמו דאמרינן בחגיגה (שם) דבעומד לכוף רבו הוי כמשוחרר, אבל לעולם מעוכב גט שחרור יש לו קנס דכיון דמית אגלאי מילתא דלא הוי עומד לשחרור

אך לכאורה אפשר לומר דהא שכתבו התוס' בחגיגה (דף ד) דלפי משנה אחרונה דעומד לכוף רבו כמאן דשחרר דמי היינו דוקא בחצי עבד וחצי ב"ח דלישא שפחה אינו יכול ולישא ב"ח אינו יכול וע"כ כופין למשנה אחרונה וע"כ כיון דעומד לכוף רבו הוי כמשוחרר ולאו אדון מקרי אבל במחוסר ג"ש כגון היוצא בראשי אברים דמותר בשפחה, וכמו דאמרינן בכריתות (דף כד) דמחוסר ג"ש אוכל בתרומה וע"כ אפילו לפי משנה אחרונה לא הוי כמשוחרר וע"כ פשיט מהא דהפיל את שינו וסימא את עינו להא דמעוכב ג"ש יש לו קנס דבשניהם אינם עומדים לכוף בהא דהמית מי שחציו עבד וחציו ב"ח משום דמית ואינו עומד לכוף ובהא דהפיל את שינו וסימא את עינו אע"ג דלא מית משום דאינו עומד לכוף דהא מותר בשפחה, אך זה אינו דאמרינן בגיטין (דף לח) עבד שברח מבית האסורים יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו ג"ש, והטעם הוא שיתחייב במצות כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף לח) ע"ש וא"כ ה"נ בהך דמתוסר ג"ש כיון דרבו לא משעבד בו בודאי דכופין את רבו כדי שיתחויב במצות וא"כ כיון דעומד לשחרר הוי כמשוחרר וא"כ מאי פשיט הש"ס