נחלת יהושע פח

שיהא נתין עמו בעזרה, דין כדעת' ודין כדעתי' דאתפלגין ב' יו"ט של גליות ר"י אמר מקבלין התריי' על הספק ר"ש בן לקיש אומר אין מקבלין התריי' על הספק. ולכאורה הפלוגתא של התריי' ס' אינו שייך רק לפלוגתייהו לענין אם בעינן שיהא עמו בעזרה אבל אם לשוחט או לא' מבני חבורה לא שייך. אבל לכאורה הי' אפשר לומר דשייך נמי להא דאמר ר"ל עד שיהא לשוחט כו' דאל"ה הוי התראת ס' דילמא ביטל חבירו אבל אם החמץ הוא לשוחט הוי התראת ודאי ע"י שמקבל ההתראה אך זה אינו דתחי' פליגי בפי' הכתוב דהא בעי שיהא דוקא השוחט מבני חבורה. ועוד איך יתברר שחבירו לא ביטל הא חבירו לא מהימן אח"כ דהא לא הוי רק עד א'. ועיין ברמב"ם פ"ג מה' שגגות. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דסוטה) דדוקא אם אמר מתחילה שהוא חלב אבל לא אח"כ וכן מהש"ס דילן נמי משמע דקאמר אינו חייב עד שיהא לשוחט או לא' מבני חבורה דחייב מ' אף לר"ש בן לקיש. אע"ג דס"ל דהתראת ס' לא שמה התראה ואפשר לומר דאם הי' לא' מבני החבורה לא מספקינן דילמא ביטל דכיון שלא ביער והוא ת"י חזקה שלא ביטל ולא. צריכין לעדותו ולא מהימן לומר שביטל אך לגבי השוחט העובר אם הוא שלו הוא מהימן על עצמו לומר שביטל כיון שברי לו שביטל וכמו שכתב הפ"י בכתובות (דף כב) עי"ש שהאריך בזה אך לדידי' מהני התראתו אך עכ"ז הוא דוחק גדול ואין כאן מקום להאריך בזה]

והנה הרמב"ם בפ"ג מה' שבועות (ה' יב) כתב וכן שאר מיני שבועות אינו חייב, עד שיהא פיו ולבו שוים כו' וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי, או לא נדרתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או שנדר אמר כן הי', אבל לא הי' פיו ולבו שוים, או תנאי הי' בלבו על הנדר אין שומעין לו ולוקה, ובודאי מקורו של הרמב"ם הוא מהירושלמי שהבאתי, ונושאי כליו לא הביאו, ועי"ש בכ"מ ומה שהקשיתי דא"כ איך משכחת מלקות גבי נזיר הא יכול לומר תנאי הי' בלבי הנה מבואר לכאורה ברמב"ם כמו שכתבתי שכתב או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו והכי איתא בש"ע (יו"ד ס' רלב) שדוקא קודם שעבר, אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפוטרו ממלקות. וכתב הש"ך שמבואר בתשובת רשב"א דדוקא בהתרו בו. אך לכאורה צריך להבין דכיון דאין בהעדאת עדים לחייבו, אלא בצירוף מה ששתק בשעת ההתראה וא"כ איך מחוייב עפ"ז

וכ"ת הא לפי' הירושלמי דנאמן לומר תנאי הי' בלבי א"כ איך מחוייב מלקות, אלא ודאי משום שלא טען בעת ההתראה, אלמא דמתחייב מלקות עפ"ז, אך דמהירושלמי אין ראי', דאזיל לטעמי' בירושלמי (פ"ד דשבועות ה' ד) ר' יוסי הגלילי אומר מה ת"ל והוא עד או ראה או ידע כו' לא אמרתי אלא בעדות שאפשר להתקיים בידיעה שלא בראי' בראי' ושלא בידיעה, בידיעה שלא בריאה בממון היך עבידא, תן לי מאתים זוז שיש לך בידי, אין לך בידי ולא לי כו' תן לי קנס ביתי שהוא בידך והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי והעדים מעידין שנתחייב קנס וכו' אנסת ופתית את פיתי, והוא אומר לא אנסתי ופיתיתי אשה מימי ועדים מעידין שאנס אשה, ולינא ידעין אין ברתי' הוי אין איתא חורי ע"כ, אלמא דלדעת הירושלמי מתחייב קנס ע"פ עדים אע"פ שאין עדותן מספקת לחייבו קנס לזה, דהא אין עדים מעידין רק שאנס אשה אחת ואינם יודעים איזה אשה, והוא אומר שלא אנס אשה מעולם, וא"כ נתחייב קנס ע"פ דיבורו, ובקנס ליכא לחייבו משום הודאתו דהא בעינן דוקא העדאת עדים, וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף לג) דבמקום שאין הב"ד יכולים לחייבו, אפי' לצאת י"ש פטור, דאשר כו' כתיב, ואפ"ה מתחייב קנס ע"פ עדות **(הפלפול בזה הסימן (יד) הוא הכל במה שהי' נוהג לפנים בזמן הסנהדרין לענין שחרור. מודה בקנס עדים זוממין וכדומה. מה שאינו נוהג בזמן הזה. כללו של דבר כל דינים כאלה הנוגעים לדיני ממונות נוהגין בזמן הזה ע"פ דינא דמלכותא. ודינא דמלכותא דינא:)** זו

אך מהש"ס דילן לא משמע הכי, דהא אמרינן בפ"ד דשבועות (דף לד) ר' יוסי הגלילי אומר והוא עד או ראה או ידע בעידות המתקיימת בראי' בלא ידיעה ובידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר כו' ש"מ קסבר ר' יוסי הגלילי משביע עידי קנס פטור דאי ס"ד חייב נהי דידיעה בלא ראי' אשכחן לי' ראי' בלא ידיעה מי לא בעי למידע בתולה בעל בעולה בעל, וא"כ משמע דבקנס לא מתחייב אם הי' מכחיש לגמרי והי' אומר שלא אנס אשה מימיו דאי ס"ד שהי' מתחייב, א"כ אכתי יכול להתקיים בראי' בלא ידיעה, כגון שאמר לא אנסתי מימי אלא ודאי כיון דבקנס בעינן שיתחייב דוקא ע"פ עדים, ע"כ לא מצטרף לזה מה שהוחזק כפרן ע"פ עצמו וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף מ) אין דיני אלא כשהמית את האדם ע"פ עד אחד, או ע"פ בעלים ופריך ע"פ בעלים מודה בקנס הוא וכתבו התוס' נראה דהוי מצי למיפרך אעד א', דאין סברא לומר שלא יחשוב, מרשיע את עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע ואע"ג דע"י העד בא עליו חיוב ק זה אלא הפשוט יותר נקט

וראיתי להשיטה מקובצת שנסתפק בזה, אם עד א' מחייבו ואינו רוצה לישבע אם חייב, או דחשיב כמרשיע את עצמו ותמיהני מאוד, דהא מבואר בירושלמי (הביאו הרא"ש בפ' שבועות הדיינים) והרי שנים מחייבין אותו קרקע. שני' הוא שאין נשבעין על הקרקעות והרי שנים מחייבין אותו קנס. שני' הוא שאין נשבעין על הקנס. פי' דמקשה אהך כללא דכל ששנים מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שבועה והרי שנים מחיבין אותו קרקע, ואעפ"כ אין עד א' מחייבו שבועה. ומשני שניי' היא שאין נשבעים על הקרקעות. וכן פריך מקנס שאין עד א' מחייבו קנס. ומשני שניי' היא שאין נשבעין על הקנס. ופי' רבינו שמואל דה"ק בכל דבר שנשבעים עליו עד א' מחייבו שבועה. אבל דבר שאין נשבעים כגון קרקעות וקנס שאם אפי' יודה פטור, אין עד א' מחייב שבועה אלמא דאין עד א' יכול לחייבו בקנס כיון שיכול לישבע. והא דאינו נשבע הוי כמרשיע את עצמו

והכי נמי משמע בב"ק (ד' מג) דקאמר התם בן חורין דמשלם כופר ע"פ עצמו. וה"ד אי דאתא סהדי ואסהידו בי' דקטל כו' גבי עבד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו וה"ד אי דאתא עדים ואסהידו בי' דקטל ולא ידעינן אי תם הוי אי מועד הוי. ואמר מרי' מועד הוא לא משתלם קנס ע"פ עצמו אלמא היכי דליכי לחיובי' ע"פ העדאת. עדים לחוד אינו חייב קנס. וא"כ משמע מהירושלמי דאין עד א' יכול לחייבו קנס. דהא דלא נשבע להכחיש את העד הוי כמרשיע את עצמו. א"כ אמאי אמר התם לר"י הגלילי תן לי קנס בתי שהוא בידך והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי והעדים מעידים שנתחייב קנס. הוא אומר אנסת ופיתית כו' והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי אשה מימי ועדים מעידין שאנס אשה אלמא דמתחייב בכה"ג קנס אע"ג דבעינן דוקא כפירתו לזה. דאל"ה לא הי' יכול להתחייב ע"פ עדים. וא"כ אמאי אינו מתחייב קנס ע"פ עד א', אם אינו רוצה לישבע

ולכאורה אפשר לומר דזה תלוי בפלוגתא דאמוראים בירושלמי וכמו שאבאר דהנה הרמ"א פסק ביו"ד (סי' רס"ז) שבזמן שאין ההודאה פוטרת בקנס משום דליכא מומחין. ההודאה מחייבתו. ומתחייב מחמת ההודאה דכיון שהודה הרי נתברר הדבר שהוא אמת. דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ואינו פטור מחמת מודה בקנס. דהא ליכא מומחין. וע"כ ההודאה מחייבתו והש"ך השיג שם על הרמ"א וכתב וז"ל אבל תימא דבש"ס פ' מרובה (דף עה) משמע להדי' דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס פטור הודאתו נמי לאו הודאה היא. עי"ש גבי הא דקאמר התם