נחלת יהושע פז

בשבועה דלשעבר אם א' נשבע שכך הי' המעשה לשעבר והשני אומר אף אני כמוהו אפשר לומר דמהני מטעם דהוי יד לשבוע' וכמו שידות נדרים כנדרים כן יש יד לשבועה ג"כ והראי' דלא חשיב בנדרים (דף טז) לענין מה שיש חומר בנדרים מבשבועו' וכמו שהקשה הר"ן על הפוסקים שסוברין דאין מועיל התפסה בשבועות דמ"ט לא חשיב החומרא שיש התפסה בנדרים משא"כ בשבועות אלא ודאי שיש יד לשבועה ג"כ. וכמו שכתב הר"ן להדי' (פ"ג דשבועות שם) וז"ל ועוד כיון שריבתה התורה התפסה בנדרים למה לא נלמוד מהם לשבועות דהא ידות לא אתרבו בשבועו' ומנדרים הוא דילפינן לה ע"ש

והכי מוכח בירושלמי (פ"ק דנזיר) הריני יד לנזירות כו' ר' בון בר חיי' בעי אמר לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה (פי' דהוי יד וכמו שסיים ואמר לא אוכל לך שבועה) א"ר יוסי אורחי' דבר נשא מימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה ע"כ לא אמרינן דהוי כמו יד וכמו שכתב הר"ן בריש נדרים (דף ב) וידות נדרים הוא שמתחיל במקצת דיבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו ואותו מקצת הדיבור הוי כאלו נודר כל השלמת הדיבור כאדם האוחז בבית יד שלו ומטלטלו כולו וע"כ כיון שאין דרך ב"א לומר לא אוכל לך שבועה ע"כ לא הוי כמו יד כו' אלמא דיש יד לשבועה והכא משום שאין דרך ב"א לומר כך וכן כתב הר"ן בריש נדרים (דף ב) דשבועה שאמר בלשון נדר מדין יד הוא ע"ש

וא"כ אם חבירו נשבע לשעבר והוא אמר ואני כמוך מהני מטעם יד דאע"ג דאמר בלשון ואני ואין במשמעו שום קבלת דבר על גופו רק בהריני דזהו דוקא בשבועה דלהבא דהיינו קבלת דבר על להבא שיש בו מעשה אבל בשבועה דלשעבר שאין בו מעשה הוי ואני מטעם יד כמו דהוי יד בנזיר אם אמר הריני כזה דכיון דלשעבר אין בו קבלה על להבא הוי ואני כמו הריני ומהני כמו דמהני אם אמר הריני כזה מדין יד ולא מדין התפסה

ודע דבירושלמי (פ"ק דנדרים ה"ג) איתא כירושלים כקרבנות ירושלים כו' ר' יהודא אומ' האומר כירושלים לא אמר כלום שלא נתכוון זה אלא לעצים ואבנים שבה. ואמרינן התם נתני כעזרה כו' וכתב הק"ע מכאן משמע דעזרות אע"ג דמשירי הלשכה אתיין לא הוי מתפיס בדבר הנדור ודלא כמ"ש הרא"ש בתחילה דכירושלים היינו חומת ירושלים ובאמת לבסוף חזר בו. ונראה הטעם דקיי"ל בונים בחול וכדאית' בשקלים, הלכך לא הוי כדבר הנדור. ולא ידעתי למה הביאו האחרונים ביו"ד (סי' רד) דברי הרא"ש עכ"ל ולי נראה דאדרבא מהגמר' דילן משמע דלא ס"ל כמו הירושל' דאע"ג דקדוש אעפ"כ לא הוי דבר הנדור, והא דקאמר ר' יהודה דהאומר ירושלים לא אמר כלום, היינו משום דס"ל דהחומות לא קדוש. דהא אמרינן בקידושין (דף נד) ת"ש דתניא אמר ר' ישמעאל בר' יצחק אבני ירושלים שנשרו מועלין בהם דברי ר' מאיר לא תימא ר' מאיר אלא אימא ר' יהודה אי ר' יהודה, ירושלים מי מקדשה והתנן כאימרא כדירים כו' כירושלים ר' יהודה אומר כל האומר ירושלים לא אמר כלום, אלמא דהטעם של ר' יהודה היינו משום דלא קדוש ולת"ק קדוש. וא"כ שפיר כתב הרא"ש דהאי כירושלים היינו חומות ירושלים דלפי מה שכתב הק"ע דאע"ג דמשירי הלשכה קא אתי אעפ"כ לא הוי דבר הנדור. א"כ מאי מייתי הש"ס ראי' מזה שר' יהודה סובר דחומת ירושלים לא קדוש. דילמא משום דלא הוי דבר הנדור אלא ודאי דהש"ס דילן פליג על הירושלמי וטעמא דת"ק משום דחומת ירושלים קדוש וגם מה שפי' בירושלמי ג"כ אינו מוכרח ודו"ק

סימן יד

שאלה הא דקיי"ל דשליח נעשה עד בקדושין איך הוא הדין בקדושי כסף, אם היא אינה מכחשתן אי הוי קדושין או לא

תשובה בדין זה נחלקו הראשונים, שהרא"ש הוכיח מהירושלמי (פ"ב דקדושין ה"א) דא"ר אבין נראין הדברים כשקדשה בשטר אבל בכסף נעשה כנוגעים בעדותן, א"ר יוסי מכיון שהאמינום התורה אפי' בכסף מהימני א"ר בא אתא עובדא קומי דרב ועשה שליח עד ומפרש הרא"ש שם דמיירי כשהיא מודה שקבלתו ואין ביניהם כפירת ממון אלא שאומרת לשם פקדון כו' ע"ש וע"כ כתב דבכה"ג מקודשת וכן פסק בש"ע אה"ע (סי' לה) דהוי ודאי מקודשת והאחרוני' הח"מ והב"ש כתבו דהוי ס' מקודשת ע"פ הר"ן והרשב"א שכתבו דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת דכיון שאינם נאמנים מצד עצמם אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש בלה עדים דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת. ועיין באבני מלואים באה"ע (סי' לה) מה שכתב שם על המהרי"ט ולכאורה הוא תמוה שפסקו בהיפוך נגד הירושלמי שהביאו דא"ר בא אתא עובדא קומי דרב ועשה שליח עד, ועכ"פ באם היא מודה הוי ודאי מקודשת: ק ע"כ נ"ל לבאר שאין מהירושלמי ראי' דאזיל לשיטתו דס"ל דאע"ג דאין בעדות העדים, אלא בצירוף הודאתה הוי עדות, משא"כ לשיטת הש"ס דילן וכמו שאבאר ותחילה נקדים מה שכתבתי בחידושי למס' פסחים, (דף סג) בסוגי' דהשוחט את הפסח על החמץ, וז"ל שם בספרי עמק יהושע (סי' ה) כתבתי שם לדחות הוכחת הש"א דלא מהני ביטול בחמץ שקבל עליו אחריות, מהא דאמרינן בפסחים (ד' סג) דפליגי ר"י ור"ל באם הי' לשוחט חמץ דלר"י חייב אע"פ שאין עמו בעזרה, משום דס"ל התראת ס' שמי' התראה, ולר"ל בעינן שיהא עמו בעזרה משום דס"ל התראת ס' לא שמי' התראה, והקשה הש"א הא מ"מ הוי התראת ס' דילמא ביטל בלבו, אלא דמסתמא מיירי בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא מהני ביטול

וכתבתי שם דמזה אין ראי' כ"כ כיון דקיבל התראה והתיר עצמו למלקות לא אמרינן דילמא ביטל בלבו, וראי' לזה דאמרינן בירושלמי (רפ"ח דנזיר) בנזירות מאי אית לך שוגג חייב מזיד חייב אנוס חייב, פי' ואיזה מיגו יש גבי נזיר שא"צ להביא קרבן ע"פ עדים, ועיין בכריתות (דף יג) ומשני תנאי הי' בלבו לכשאטמא תפקע נזירותי ממני ותחול עלי נזירות אחרת וא"כ לפ"ז איך שייך מלקות גבי נזיר, דילמא הי' תנאי בלבו, אלא ודאי דכיון שקיבל התראה, לא אמרינן תנאי הי' בלבו, וה"נ לענין ביטול לא אמרינן דילמא ביטל, [אך אעפ"כ עדיין אינו מיושב דהא אמרינן בפסחים (שם ד' סג) אמר רשב"ל לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני חבורה, ועד שיהא עמו בעזרה ר"י אמר אעפ"י שאין עמו בעזרה, וא"כ איך יתחייב אם יש חמץ לא' מבני החבורה דהא התו' כתבו דלא מחייב, בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא ועוד איך יתחייב לר"י, הא לאו שאין בו מעשה הוא, וא"כ איך יתחייב השוחט אעפ"י שקבל התראה דהא אינו יודע אולי חבירו ביטל החמץ, ולכאורה הי' אפשר לבאר בזה הירושלמי פסחים (פ"ה ה' ד) רשב"ל אמר עד שיהא לשוחט לא' מבני חבורה ר"י אמר לשוחט אעפ"י שאינו מבני חבורה לא' מבני חבורה אעפ"י שאינו שוחט, ר"י אמר אפי' נתן עמו בירושלים. ר"ש בן לקיש אמר עד