נחלת יהושע פ

דס"ל דבשבועה אינו אסור ח"ש כלל אך לדעת הפוסקים דח"ש אסור בשבועה קשה. אלא ודאי דהא דאסור בשבועה בחצי שיעור היינו אם נשבע סתם שלא יאכל, אבל אם נשבע שלא יאכל כל הככר או בנשבע שלא יאכל עשרה וכן בנשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד דודאי בפחות מככר או בפחות מעשרה וכן בתאנים לחוד אינו אסור מחמת ח"ש (וא"כ לענין טל ומטר כיון דהכוונה הי' דוקא לשניהם ביחד א"כ כיון שהותר נדרו של מטר ממיל' הותר בטל מחמת דהוי ח"ש) ובזה כ"ע מודו דח"ש מותר. וכמו שכתב הרא"ש (בפ"ג דשבועות) לענין אם נשבע שיאכלנה ונשרף מקצתה דאינו חייב לאכול השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאה מידי איסור שבועה

אך לכאורה יש להביא ראי' לזה דאפי' אם נשבע שלא יאכלנה אפ"ה אסור במקצתה דהא אמרינן בירושלמי (פ"ח דנדרים) והביאו הרי"ף והרא"ש בפ"ק דשבת נדר להתענות ושכח ואכל כזית איבד את תעניתו. ר' בא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אמר יום זה מתענה ומשלים ולכאורה יש להקשות דכיון שקיבל עליו להתענות יום שלם א"כ כיון שאכל א"א להתענות יום שלם וא"כ אמאי אסור במקצתו אם אכל. ולכאורה ה"ז דומה לאם נשבע שיאכלנה ונשרף מקצתה שאינו חייב לאכול השאר ועל הירושלמי גופא אפשר ליישב עפ"י מה שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ה מה' שבועות) שנסתפק בנשבע לתת לחבירו ליום נועד מאתים זוז ומטה ידו ואין לו כ"א מנה אם חייב מכח השבועה לתת לו מנה ע"ש במה שרצה לחלק בין היכא שהשבועה על חיוב הפרעון הוא וכי היכי דחיוב הפרעון על כל פרוטה ופרוטה ה"ל חיוב השבועה חלה על כל פרוטה אבל בנשבע לתת לחבירו מתנה ר' זוז אפשר דאם אין לו מאתים אינו חייב ליתן לו כלום. ע"ש שכתב ע"ז ועיין במ"ש מרן בכ"מ הכא בפרקין בדין שלפנינו שמדבריו יש כדמות ראי' לנידון שלנו ע"כ

[ולכאורה כוונתו להא דנשבע שלא לישן כל הג' ימים, או שלא לאכול כל שבעה ימים שכתב הרמב"ם ה' כ' וזה לשונו, נשבע שלא יישן שלשה ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה שהוא שבועת שוא, ואין אומרים יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול, ואח"כ יאכל או יישן, אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא וישן ויאכל בכל עת שירצה וכתב הכ"מ ובפ"ג דשבועות כתב הר"ן דטעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שא"א, דבע"כ ישן תוך שלשה ימים, הילכך לא חיילא עליו שבועה כלל, ובנשבע שלא יאכל שבעה ימים שאני שזהו יכול לעמוד על שבועתו שיהי' קרוב להסתכן, ואח"כ יאכל שיעור שיהא יכול לעמוד עליו כו', ול"נ שדעת רבינו שאעפ"י שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מ"מ כשאוכל אז הרי הוא עובר על שבועתו, ונמצא שנשבע על דבר שא"א לקיימו, ומיהו בירושלמי (פ"ב) משמע כדברי הר"ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו, ויש מיד, שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינין לו עד שיאכל ומלקין אותו מיד ע"כ

ובאמת אין זה ראי' כלל דהתם לא חל מתחילה על כל השלשה ימים וע"כ כיון שלא חל על יום השלישו לא חל נמי על שני ימים הראשונים, דומה להא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דשבועות) א"ר יוסי ותשמע מינה הי' לפניו עשרה זיתים של שחוטה וא' של נבילה ואמר שבועה שאוכל עשרה זיתים אלו, כיון שפטור על הנבילה פטור על השאר אבל בהא דנשבע ליתן מאתים זוז שחל השבועה מתחילה, ע"כ איפשר אף שמטה ידו ואין לו רק מנה מתחייב ליתן המנה, אך לפי מה שהביא השעה"מ בהלכות נדרים ראי' מהר"ן דלא אמרינן במי שהי' לפניו שתי בהמות כו' ואמר הרי אלו עולה, דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא כשחל מקצתו ושוב הותר ע"י פתח, אמנם אי מעיקרו לא מצא מקום לחול כלל לא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו, והביא ראי' מדברי הר"ן דאף שאינו מחויב לפרוע הריבית, אעפ"כ מחויב לשלם הקרן, וא"כ לפי"ז אם לא חל מתחילה אינו דומה לנדר שהותר מקצתו כו'. אלא דכיון דאינו יכול להשלים השבועה בכולה אינו חייב במקצתה נמי, וכן הא דאמר בירושלמי (פ"ג דשבועות) א"ר יוסי ותשמע מינה הי' לפניו זיתים של שחיטה וא' של נבילה, ואמר שבועה שאוכל עשרה זיתים אלו, כיון שפטור על הנבילה פטור על השאר והיינו מטעם שעל הנבילה לא חל בכולו לעבור בקום ועשה, וכמו שכתבו התוס' בשבעות (ד' כד) וא"כ כיון שאינו יכול להשלים השבועה בכולה, ממילא אין פעולה בקיום מקצתה, וכמו שכתב הרא"ש שאם נשבע לאכול כל הככר, ונשרף מקצתה אינו חייב לאכול השאר שאין פעולה בקיום מקצת (ומה שלא הביאו התוס' בשבועות (ד' כד) ראי' מהירושלמי הזה דאפי' לדעת הירושלמי לא חייל בכולל לעבור בקום ועשה, הוא משום שאפשר לפרש הירושלמי באופן אחר ומבואר בפורושי על הירושלמי ועוד דאפשר דס"ל כמו שביארתי במ"א דכיון שאגודים זה בזה, ע"כ לא אמרינן דחל ע"י כולל, וכמו שכתב הר"ן בפ"ב דנדרים (ד' יז) גבי שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, דס"ל לר"ה דכיון דאתאינים לא חיילא אין לה מקום כלל שהוא על שניהם נשבע יחד ולא על ענבים בלבד, וה"נ ס"ל דכיון דאינו יוצא ידי שבועתו עד שיאכל עשרה זיתים ע"כ אמרינן בהיפוך דכיון שלא חל על הנבילה לא חל נמי על השאר, ועיין לעיל בתשובה (ס' ד) ועיין בר"ן דנדרים (ד כו) בד"ה לרבא

אך אפשר להוכיח קצת מהא דנשבע שלא יאכל ז' ימים, דלכאורה קשה קצת דנשבע שלא יאכל ז' ימים אמאי לא חל בכולל אע"ג דביום הז' אפשר להסתכן עכ"ז יהא חל בכולל לבטל את המצוה וא"כ אמאי מלקין אותו מיד, אלא ודאי הטעם משום דפ"נ דוחה הכל, וע"כ אע"ג דחל בכולל מ"מ אתי פיקוח נפש ודחי את השבועה, וא"כ זה הדחי' היינו לבתר דחל השבועה ואפשר דע"כ איתא בירושלמי דבשבועה שלא ישן ג' ימים מלקין (אותו וישן מיד ובשבועה שלא אוכל ז' ימים ממתינן אותו עד שיאכל, ומלקין אותו, היינו משום דבשבועה שלא אישן ג' ימים הוי ש"ש מיד, דהא א"א לו שלא ישן ג' ימים אבל בשבועה שלא יאכל ז' ימים, חל השבועה ע"י כולל, אלא דמחמת פ"נ הוא דדחי ע"כ ממתינין לו עד שיאכל ומלקין אותו, אך אעפ"כ לא יתיישב דמ"מ כיון שמלקין אותו אינו מחמת דעובר אח"כ על השבועה, דהא כופין אותו לעבור משום פ"נ, אלא ודאי דמלקין אותו משום דכיון דסוף כל סוף לא יקיים שבועתו, הוי שבועות שוא וא"כ אמאי לא ילקו אותו מיד) ולפי"ז כיון דמחמת דחי' הוא א"כ אמאי כתב הרמב"ם דאין אומרים ימתין זה עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול, אלא מאכילין אותו מיד, אלמא דכיון דאינו יכול לקיים בכולו אינו צריך לקיים מקצתו, אעפ"כ יש לדחות בזה נמי שהוא משום דלא חל מתחילה על יום השביעי מחמת שמ"מ כופין אותו אח"כ לאכול, והוי כמו שהותר מקצתו הותר כולו]

עכ"פ לפי מה שכתב המ"ל דבנשבע לפרוע החוב. כיון דהחיוב הוא על כל פרוטה ופרוטה ה"נ חלה השבועה על כל פרוטה ופרוטה, וע"כ אעפ"י שאינו יכול לשלם כל המאתים זוז, אעפ"כ חייב לשלם המנה שיש לו וא"כ בקבל עליו להתענות יום זה, דאיתא בירושלמי דאם אכל משלים תעניתו, והיינו משום דהירושלמי סובר, דתענית שעות שמי' תענית, וכמו דאמרינן בירושלמי (שם) מילתי' דר"י אמר מתענין לשעות, דר' יוחנן אמר הריני בתענית עד דניחס' פרקון, עד דניחסל לפרשתי, מילתי' דר' יונה אמר מתענין לשעות דר' יונה הוי בצור ושמע דדמך ברי' דר' יוסי, אע"ג דאכל גובנא כו' אסקי' צום כל ההוא יומא כו', וע"כ אם קיבל עליו להתענות יום שלם, הוי כמו שקיבל עליו על כל שעה להתענות, דתענית שעות שמי' תענית, והוי כמו שקבל עליו להתענות כך וכך שעות וע"כ