נחלת יהושע עט

ולוקה בכ"ש ממילא חייב קרבן נמי בכ"ש ולא ניח' להו לפרש כמו שפירש"י משום דסברי דעיקר לשון אכילה היינו דוקא בכזית, וגלי לן הלכה דהא דבעינן כזית היינו דוקא לקרבן אבל לא למכות

והנה אפשר לומר דסברת הר' יקר הוא דמה דאמר ר"ש דלוקה בכל שהוא, אף דאכילה הוא בכזית, עכ"ז באה ההלכה שלוקין בכל שהוא, וכמו לדידן דח"ש אסור מן התורה כן הוא לר"ש לענין מלקות, אבל עיקר שיעור אכילה הוא בכזית דכזית הוא עיקר החשיבות, ואפשר הא דלוקה בכל שהוא היינו משום דאכלי' במזיד ואחשבי', וא"כ אפשר לומר דאינו אסור ע"י תערובות כמו חצי שיעור אבל אי אמרינן כמו שפי' רש"י דאכילה דכתיב בקרא היינו בכל שהוא, אלא דאתי ההלכה דלקרבן בעינן כזית, א"כ כיון דכתיבה בקרא בהדי' בלשון אכילה א"כ הוי כל שהוא לר"ש כמו כזית לדידן: והשתא א"ש שסובר הר' יקר כמו שפי' רש"י דהבעי' הוא דאי ר"ע כר"ש סבירא לי', דללקות בכל שהוא, וכ"ת הא הכא לענין קרבן ובקרבן בעינן כזית. אך לפ"ז יהי' הפירוש בדברי ר"ש דללקות בכל שהוא היינו משום דעיקר אכילה הוא בכ"ש וע"כ אם נשבע שלא יאכל מתחייב קרבן אפי' בכ"ש. דעיקר אכילה הוא בכ"ש. דאם נפרש בדברי ר"ש דלשון אכילה הוא לקרבן. ואתא הלכה דלוקין אפי' בכ"ש. א"כ אמאי יתחייב קרבן על כ"ש. ולא ניחא לי' כמו שפירשו התוס' משום דהקרבן בא על הלאו. דמאי נ"מ. אלא וודאי דעיקר לשון אכילה הוא בכ"ש. וע"כ מתחייב קרבן. אם נשבע שלא יאכל ולפ"ז כל שהוא לר"ש בלשון אכילה כמו כזית לדידן. וע"כ ודאי דמתחייב אפי' ע"י תערובות. וע"ז אומר ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל. (פי' ומזה הטעם מחייב קרבן בשבועה אפי' בכל שהו), וא"כ יסבור ר"ע דלשון אכילה היינו בכ"ש כמו שפירש"י, וע"כ כיון שנשבע שלא יאכל מתחייב בכל שהוא. ולפ"ז כל שהוא לר"ש כמו כזית לרבנן. וע"כ חייב על כ"ש אף ע"י תערובות

והכי משמע בירושלמי כמו שפי' רש"י דאמרינן בירושלמי (רפ"ג דשבועות) מה אנן קיימים אם באומר שבועה שאוכל אכילת תורה אוף ר"ע מודה, ואם באומר שבועה שלא אטעום אף רבנן מודו. אלא כי אנן קיימין כו' פתר לה כר' עקיבא דאמר כל שהוא אכילה ונ"ל דצ"ל פתר לה כר"ש דאמר כ"ש אכילה. מה מפקא מביניהון שבועה שאוכל ככר זו. ואכלה חסר כל שהוא על דעתי' דר' עקיבא חייב. על דעתי' דרבנן פטור. שלא אוכל ככר זה ואכלה חסר כ"ש על דעתי' דר' עקיבא פטור על דעתי' דרבנן חייב כו' וא"כ משמע מהירושלמי כמו שפירש"י דלר"ש דלוקה בכ"ש ע"כ הוי כ"ש אכילה, וע"כ מביא קרבן אף בכ"ש. וע"כ אמר מה מפקא מביניהון אם אמר שבועה שאוכל ככר זו. וחסר כל שהוא כו' דלר"ע חייב. וכן אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה חסר כ"ש על דעתי' דר"ע פטור והשתא אם הטעם דאכילה דכתיב בקרא הוא בכזית אלא דהלכתא היא דחייב מלקות אפי' בכל שהוא משום דאחשבי'. וא"כ מה שייך זה אם אכל ככר חסר כל שהוא. אלא ודאי דהטעם משום דלר"ש עיקר אכילה דכתיבה בקרא הוא בכ"ש. וע"כ כיון דהוי אכילה ע"כ חשוב ג"כ דאם חסר כל שהוא לא הוי כל הככר

וזהו דוקא למאי דבעי למומר דר"ע כר"ש. אבל לפי מאי דדחי דר"ע כרבנן ס"ל. ולא כדעת הירושלמי ע"כ איכא למימר כמו שפירשו התוס' וכמו שביארתי בספרי שם דאפי' לר"ש עיקר אכילה דכתיב בקרא הוי בכזית ואתי הלכתא דללקות. אפי' בכ"ש וע"כ כיון דלא הוי אכילה רק מחמת הילכתא ע"כ אינו לוקה. עלי' ע"י תערובות. וכמו לדעת הפוסקים דחצי שיעור אינו אסור ע"י תערובות. ובזה ניחא לי דלכאורה מבואר בירושלמי (רפ"ג דפסחים) על חמץ ברור חייב כרת. ועל עירובו סופג את ארבעים, כו' מה אנן קיימין אם כשרובו חמץ חייב בכרת, אם כשרובו מצה יוצא בה ידי חובתו בפסח א"ר שמואל כו' תפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש דר' שמעון אומר כל שהוא למכות, אלמא דלר"ש חייב בכ"ש אף ע"י תערובות, אבל לפי מה שביארתי דהירושלמי ס"ל למסקנא דר"ע כר"ש, וא"כ ס"ל דעיקר אכילה בכ"ש וכמו שביארתי ע"כ חייב אפי' ע"י תערובות, אך שיש לדחות דבאמת לר"ש אינו חייב בכ"ש ע"י תערובות ובחמץ בפסח רבינהו קרא, כמו דאמרינן בש"ס דילן בפסחים (ד' מג) כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי. וכן בירושלמי שם כל מחמצת לא תאכלו. לרבות כותח הבבלי כו' שיהי' באזהרה יכול יהי בכרת. ת"ל כי כל אוכל חמץ כו' וע"כ כיון דמרבה לקרא להיתר מצטרף לאיסור. ע"כ לוקה בכ"ש לר"ש אף ע"י תערובות ואדרבא מדבעינן ריבוי' דקרא. משמע דבלא"ה לא אמרינן דלוקה בכ"ש לא צריך קרא לריבוי'

עכ"פ לדעת הפוסקים דח"ש מותר ע"י תערובות קשה דא"כ למה לא אמר הש"ס הנ"מ בכזית א'. דאי מיגז גייז מותר דהוי ח"ש ע"י תערובות. ואי מקליש קליש אסור, (ואפשר לומר דאעפ"כ אסור מדרבנן). אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דלא מצי למימר הנ"מ לענין לכתחילה אי שרי דממ"נ אם לא יפיר השני, בטלה לי' הפרה קמייתא ואם יפר השני מותר לגמרי, וע"כ א"א לומר הנפקותא, רק בשכבר אכל והפר השני, דלפלגא השני לא מהני הפרה כיון שכבר אכל, רק מהני לפלגא הראשון, וע"כ מוכרח לומר הנפקותא בשכבר אכל ולענין מלקות

אך באמת נ"ל דאפי' אי אמרינן דחצי שיעור אסור אפי' לא חזי לאצטרופי, אעפ"כ בהא דטל ומטר, כיון שהוא נשבע דוקא על שניהם, וע"כ מותר בטל לחודי' או במטר לחודי', וכמו שכתב הש"ך ביו"ד (ס' רלח סעי' יוד) שכתב הש"ע דשבועה שלא יאכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה, אבל אסור אפי' בכ"ש, והש"ך השיג ע"ז דבמפרש שלא אוכלנה אינו אסור בח"ש, דאם אסור עליו סתם אמרינן אע"ג דלענין מלקות לא לקי אלא בכזית, לענין איסורא אסור אפי' בח"ש, אבל במפרש שלא יאכלנה לא נשבע אלא שלא יאכלנה כולה ודמי למי שנשבע בפי' שלא יאכל כזית דודאי לא מתסר בח"ש. וע"ש שהביא ראי' מהא דאית' בשבועות (דף כז) דאם אמר תחילה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא כו'. והשתא אם אית' דאם אמר שלא אוכלינה אסור אפי' בכ"ש מתורת ח"ש וא"כ איך חייל' השבועה השני' ומ"ש הב"ח לעיל דדעת הטור דאף בנשבע שלא לאכול פחות מכזית נבילה לא חייל' השבועה. אך התוס' נסתפקו בזה בשבועות (דף כג) וכתבו התם דאפילו אי אמרינן דשבועה חלה על ח"ש היינו אם נשבע שלא לאכול ח"ש נבלה אבל אם נשבע לאכול ודאי דלא חייל' וא"כ אמאי חייב הכא שתים כמו דתנן זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד הא אם נשבע שיאכל לא חייל' וא"כ לית' בלאו והן

וכן הא דאמר רבה (שם) שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים והפריש קרבן וא"כ איך חייל אתאנים דהא אסור בתאנים מחמת חצי שיעור והתם בפירוש איתמר לענין קרבן וא"כ לית' בלאו והן ובשלמא על הש"ע לא קשי' מידי דאיהו אזיל לטעמי' שפסק בסעיף ד' כדעת הרמב"ם דאם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה נמי חייב על השבועה דחייל' אפחות מח"ש אפילו לעבור. אבל לדעת הרשב"א שהביא שם בש"ך וכן דעת התוס' דלא חל אח"ש, קשה דהא לית' בלאו והן (אך באמת משמע מהתוס' דשבועות (דף כט) דבשבועה אין אסור חצי שיעור כלל שכתבו שם ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל משניהם מכל א' שיעור שלם דמפרש טעמא מיגו דחיילא שבועה על ענבים חייל' נמי על התאנים. ואי בחצי שיעור בהא לא שייך מיגו. והתוס' בשבועות (דף כג) נסתפקו בזה. אלא ודאי