נחלת יהושע עח

דכ"ל. והנה לכאורה לא תירצו על קושיתם הראשונה שהקשו עהא קומץ ולבונה מעכבים זא"ז ומוכרחין אנו לומר דסמכו על מה שתירצו תחילה דבעי דליתי שניהם ע"ש אבל לפי מה שביארתי ניח' שפיר דאפשר לומר דאע"ג דמעכבי אהדדי אפ"ה אם הקטיר אח"כ הלבונה אע"ג דאכל תחילה קודם הקטרת הלבונה אפ"ה מהני שיהא הקטרת הקומץ מתיר פלגא דידי' או שיהא מקליש קליש דהא מ"מ הקטירו שניהם הקומץ והלבונה. וע"ז הביאו ראי' דכה"ג בנדרים (דף סח) בעל מיגז גייז או אקלושי מקליש ואע"ג דמעכבי אהדדי אפ"ה מהני הפרת השני אע"פ דלא מהני לחלקו אפ"ה מהני דהפרת הראשון מתיר הפלגא דידי' או מקליש קליש ואינו מוכרח ודו"ק

ועיין בספרי ע"י (ח"ב ד' יד) מה שביארתי בענין הא דאמרינן בכריתות (ד' יח) דיוהכ"פ כל שעתא מכפר, דזהו דוקא אם חי עד שתחשך, אבל אם מת תחילה לא אמרינן דיוהכ"פ כל שעתא מכפר והבאתי שם ראי' מהא דאמרינן דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף, ואעפ"כ אם נתקלקל אח"כ לא הוי שחיטה וכמו דאמרינן בחולין (ד' כט) נתקלקלה שחיטה קאמרת כו' וכן הא דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ע"ש, ובחולין (ד' לו) אמר ר"פ הכל מודים היכא דישנו לדם מתחילה ועד סוף כ"ע צא פליגי דמכשיר כי פליגי היכא דנתקנח הדם ביון סימן לסימן, רבי סבר ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף, והאי דם שחוטה הוא, ר' חייא סבר אינה לשחיטה אלא לבסוף, והקשה הר"ן בחידושיו דהא אמרינן בחולין (ד' כט) ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ליפלגי נמי בשחיטת', אירע בה פסול בשחיט' קודם פסולה מטמאין בגדים, לאחר פסולה אינה מטמא' בגדים, אמר רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת שאני התם דאגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל אמר רבא אי קשי' לי הא קשי' לי כו' משמע דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, אפילו אגלאי מילתא למפרע דשחיט שפיר עכ"ז אין השחיטה מתחלת אלא לבסוף נגמרה השחיטה ולא אמרינן דאגלאי מלתא למפרע, וגברא קמא נמי מטמא, א"כ איך אמרינן הכא דאי לא נתקנח הדם בין סימן לסימן, דאפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אפ"ה אמרינן דמכשיר ולא הוי דם המכה עי"ש עכ"פ אי אמרינן דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף, אע"ג דעדיין צריך לסוף השחיטה, דאם נתקלקלה השחיטה לא אמרינן דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ואפ"ה כיון דשחט שפיר אח"כ אעפ"י שנתקנח הדם בין סימן לסימן אפ"ה מכשיר, ואע"ג דיש לחלק, אפ"ה מוכרחין אנו לומר עפ"י הקושיות שביארתי]

ובזה יתיישב נמי מה שקשה דאף אי אמרינן דהא דלא מבעי בכזית א' דאי מיגז גייז דמותר מחמת דהוי ח"ש דלא חזי לאצטרופי ואי מקליש קליש אסור, הוא משום דאפילו לא חזי לאצטרופי נמי אסור אעפ"כ יש להקשות על מה שכתב הפמ"ג (בשער התערובות) דלהרמב"ם שסובר דטעם כעיקר לאו דאוריית' דאפילו מתורת חצי שיעור נמי ליכא כיון דלאו בעיני' הוא רק ע"י תערובות, ומזה כתב דלדידן נמי במין במינו שנתערב חד בחד ליכא ח"ש נמי ע"ש, דהא הכא לא מבעי' לי' אלא בשני זיתים אבל בזית א' לא מבעי לי' והוא משום דאפי' אי מיגז גייז אסור מחמת ח"ש והא הכא על ידי תערובות הוא וכמו שכתב הר"ן דאם מיגז גייז אין אנו יודעים איזה מחצה היפר (ובאמת הא שהביא ראי' מהרמב"ם שפסק דאם נתערב באינו מינו דאינו אסור מדאוריית' דטעם כעיקר דרבנן ואינו אסור מחמת ח"ש דהוי דאוריית', אינו מוכרח דאפשר לומר דכיון דס"ל דטכ"ע לאו דאוריית' א"כ נתבטל ברוב כמו מין במינו דהא דלא בטל ברוב באינו מינו הוא משום הטעם, והיינו אי הוי ס"ל טכ"ע דאוריית' אבל כיון דהרמב"ם ס"ל דטעם כעיקר לאו דאוריית' ממיל' בטל ברוב, אבל לעולם כשנתערב חד בחד אסור מחמת ח"ש כמו דמוכח הכא דלא מיבעי' לי' אלא בשני זיתים ולא מיבעי לי' בזית א' דאי מיגז גייז מותר לגמרי משום דהוי ח"ש ע"י תערובות ואי מקליש קליש אסור אלא ודאי דח"ש אסור אפי' ע"י תערובות נמי

ולכאורה יש להביא ראי' לזה ממה שהקשה השעכ"מ (בהלכות חמץ ומצה) דלדעת הראב"ד דאפי' אי ילפינן טעם כעיקר ממשרת, אפ"ה לא לקי משום דאין מזהירין מן הדין א"כ אמאי לקי בהיתר מצטרף לאיסור דהא נמי מן הדין הוא ותירץ שם דכיון דבלא"ה אסור מדאוריי' מחמת ח"ש ע"כ ילפינן מן הדין לענין מלקות ע"ש וא"כ משמע דח"ש אסור מדאוריית' אפי' ע"י תערובות. ואפשר לומר דהתם כ"ע מודו דהא אמרינן בנזיר (דף לו) בשלמא לדידי דאמינא משום דהיתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין ופירש"י דלא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא היכי דנפיש' מידי דאיסור' וקא משלים לה התיר' וא"כ אפשר לומר דברוב איסור כ"ע מודו דח"ש אסור מדאוריית' אך עיין שם בשעה"מ שרוצה לומר דע"י תערובות אפי' בהיתר מצטרף לאיסור אינו אסור מחמת ח"ש ע"ש

אך שראיתי להר"ש שכתב (בפ"ב דט"י מ"ג) שכתב וז"ל ואע"ג דח"ש אסור מן התורה שמא ה"מ בעיני' אבל ע"י תערובות לא. ומיהו בפ' ג"ה (דף צח) גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא משמע דאפי' ע"י תערובות נמי אסור וא"כ גם הר"ש מסתפק בזה דח"ש אינו אסור ע"י תערובות. ואפשר שע"כ אומר בירושלמי (נזיר פ"ו) ר' עקיבא אומר אפי' שרה פיתו ביין ויש בזה כדי לצרף כזית חייב א"ר חנניא והוא דשרי' בכזית יין. ועיין שם בק"ע דאף ר' חנני' מודה דלר"ע היתר מצטרף לאיסור אלא דסובר דבעינן שיהא בהתערובות כז ת יין ואם אכל אח"כ כזית מן האיסור והיתר חייב דבעינן שיהא מעיקר' כדי איסור כו'. ולפ"ז אפשר לומר שזהו הטעם דבחצי שיעור א"א לומר משום דהיתר מצטרף לאיסור כיון דהאיסור עצמו חוזר להיות מותר כיון שהוא ע"י תערובות. ועי' בתוס' בנזיר (דף לו) בד"ה שתי כו' שכתבו שם וז"ל אבל בהיתר מצטרף לאיסור דלא שייך לעולם בנפישי חולין שאפי' אם הי' ניכר לא הי' חייב מן התורה ע"ש. וא"כ כיון שנתערב לית' לאיסור וע"כ אומר בירושלמי והוא דשרי' בכזית יין. וא"כ כיון שהוא שיעור שלם אסור אפי' ע"י תערובות אלא דהיתר מצטרף לאיסור וע"כ אע"פ שלא אכל כל הכוית יין חייב משום דהיתר מצטרף לאיסור. וא"כ לפ"ז יחלוק הש"ס שלנו על הירושלמי בזה דחצי שיעור אסור אפי' ע"י תערובות דהא לא קאמר דדוקא בשרי בכזית יין

ובזה יש ליישב מה שקשה על התוס' דנזיר (דף לח) שהקשו דלר"ש למה לי' משרת לצירוף לא אצטריך, דהא ס"ל דכל שהוא למכות, ולטעם כעיקר תיפוק לי' כו', וכתבו דשפיר איצטריך לצירוף דהא דקאמר כל שהו היינו כשהוא בעיני', אבל כשהוא מעורב לא ס"ד למיסר, וכה"ג אמר אביי במנחות (ד' נח) אין לי אלא כו' דלבתר דמרבינן מקרא דהיינו חצי זית מצריך קרא לעירובו, וכן כתבו התוס' בע"ג (דף סח) בשם הר' יקר עי"ש ופלפלו שם הרבה בזה: והקשו האחרונים דהא הוא גמ' מפורשת בשבועות (דף כא) ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין. ויש בה כדי לצרף כזית חייב. ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל ל"ל לצרף, וא"כ מוכח להדי' דאין חילק לר"ש בין שהוא בעיני' בין שהוא ע"י תערובות, דאל"ה לישני דהואיל שהוא ע"י תערובות, ע"כ בעינן לצירוף ולא אמר ר"ש אלא בעיני', ע"כ אפשר לומר כמו שביארתי בספרי ע"י (סי' י) החילוק שבין רש"י לתוס' דרש"י ס"ל דהא דר"ש מחייב בכל שהו למלקות היינו משום דאכילה דכתיב בקרא הוא כל שהוא והא דבעינן כזית לקרבן היינו דהוי הלמ"מ. אבל עיקר אכילה הוא כל שהוא וע"כ קאמר (שם) איבעי להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש סביר לי', אע"ג דר"ש ס"ל דלקרבן בעינן דוקא כזית, והכא לענין קרבן הוא, אעפ"כ כיון דאכילה דקרא הוא בכל שהוא, והוא נשבע שלא יאכל, א"כ ממילא עבר על שבועתו ומתחייב קרבן והתוס' פירשו דבשבועות כיון דהקרבן בא על הלאו