נחלת יהושע עג

(ד' לח) דלר' יהודה הוי ווי"ם כללי, ובלא ווין פרטא, ולר"מ הוא בהיפוך וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דנזיר) כן הוא מתניתין ואני ואני מאן תנא ווי"ם ר' יהודה ברם כר"מ אני אני ע"ש

וא"כ מוכח מזה דכל הפלוגת' אינו רק לענין חילוק קרבנות אבל לענין שיהא מעורבים יחד בדווקא אפילו לר"י נמי אינו ועובר על כל א' בפני עצמו. ובזה יתיישב הירושל' גיטין (פ"ט) א"ר יוחנן בשם ר' ינאי ושואל אני בשלום פלוני חזקה על הכל חתם שואל אני בשלום פלוני לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד, ר"ל אמר אפילו אמר שואל אני בשלום פלוני על הכל חתם וגירסת הק"ע אפילו אמר ושואל אני חזקה על האחרון חתם כו' א"ר זעירא מודה ר' יוחנן שאם הזכיר גירושין לכל אחת כו', ותמה הק"ע דבמאי פליגי הא הוא פלוגת' דר"י ור"מ ור"ש אבל לפי מה שביארתי אפשר לומר דאע"ג דסביר' לי' כר"י דוי"ו כללא הוי, אפ"ה סובר ר"ל דלא מהני גבי גט כיון דלא הוי כללא אלא לענין קרבן אבל אעפ"כ כל חד פרטא הוי לעבור על השבועה ע"כ אינו מספיק שיהא חתימת עדים קאי על כולם כיון דכל א' הוא ענין בפני עצמו, וכמו דאמרינן בגיטין (דף פז) אלא ה"ד כלל כו' לר' יוחנן מהני אע"ג דמחולקין קצת, דאל"ה הרי שתי נשים מתגרשות בגט א' וכמו דפריך שם לר"ל, ועיין בזבחים (דף ל) בתוס' שם, ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו, וא"כ נתבאר דאפי' לר' שמעון לא הוי כללא שיהיו תלוים זה בזה אלא במתפיס או שאומר הריני כמותו וכיוצא בו

[ואגב נבאר שם בירושלמי (פ"ד דנזיר ה' ג) פשיטא דא מילתא, לא היפר לה בעלה של ראשונה ועברה על נדרה לוקה שני' מהו שתלקה א"ר יוסי מאחר שזו לוקה, זו לוקה, א"ר לא ר"ש היא ותעשה שני' כאומר הריני נזירה לאחר עשרים יום ר"ש כדעתי' ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין, ונלאו הק"ע והפ"מ להבין פי' הירושלמי ע"ש בדחוקיהם

ולי נראה שקושית הירושלמי הוא כמו שמקשים התוס' בנזיר (ד' כב) וזה לשונם תימא, כיון שקבלה עלי' נזירות, וחל עלי' איך תהי' מותרת בהתרת חברתה, כיון דמיגז גייז, הא אין נזירות לחצאין, ואלו אמר הריני נזיר היום, ולמחר אינו נזיר הוי נזיר שלשים יום, דאין נזירות פחות משלושים יום, כדתנן פ"ק, ואומר ר"י דהכי איתא בתוספתא לא נתכוונתי להיות אלא כמותיך שתיהן מותרות אם אמר הכי, משום דמשמע לר' שמעון דהכי קאמרה לה אם סופך שתהי' מותרת לא יחול עלי' נזירות כל עיקר ואומר מהר"ף נ"ע דלר"ש אפי' אמר ואני לבד מפרשינן למילתי' הכי כאלו אמרה בפי' לא נתכוונתי אלא להיות כמותך ובהא פליגי רבנן ור"ש עכ"ל, (וכבר ביארתי דמהירושלמי מוכח דדוקא אם אמר כמותך וכיוצא בך, אבל בלאו"ה לא אמרינן דשתיהן מותרות), וע"ז מיבעי' לי' בירושלמי פשיטא דא מילתא לא היפר (והוא ט"ס וצ"ל היפר לה) בעלה של הראשונה ועברה על נדרה לוקה), שני' מהו שתלקה, (פי' דראשונה ודאי לוקה, אעפ"י שאח"כ היפר לה בעלה, משום דבעל מיגז גייז, וע"כ לוקה, אבל אם היפר להראשונה והשני' עברה אם לוקה כמו הראשונה), א"ר יוסי מאחר שזו לוקה זו לוקה, דלא עדיפא שני, מהראשונה ואינה מותרת רק לאחר הפרה של ראשונה אבל אם עברה תחילה לוקה כמו הראשונה. ופריך ותיעשה שני' כאומר הריני נזירה לאחר עשרים יום. (ט"ס וצ"ל כאומר הריני נזירה עשרים יום) פי' כיון דאמרת שלוקה השני' משום דחל עלי' נזירות. א"כ אמאי מותרת אפי' לאחר הפרה בשלמא הראשונה מותרת משום דהיפר לה בעלה. אבל השני' אעפ"י שאמרה הריני כמותיך וכיוצא בך. אעפ"כ כיון שחל עלי' נזירות דהא אחרת שלוקה. א"כ אפי' הפיר לראשונה. אכתי השני' אסורה דאעפ"י שאמרה שלא תהי' נזירה. רק עד הפרת הראשונה. לא עדיפא מאלו אומרת הריני נזירה עשרים יום. ואעפ"כ הרי היא נזירה שלשים יום. דכיון שהתורה אסרה דסתם נזירות שלשים יום לאו כל כמיני'. אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר כמו שפירש התוס' שהי' כמו על תנאי, שאם יפר להראשונה לא תה נזירה כלל, וא"כ אמאי לוקה השני'. וע"ז משני ר"ש כדעתי' שלא התנדב כדרך המתנדבין. וע"כ אעפ"י שהראשונה לוקה. אעפ"כ השני' אינו לוקה דכיון שתלתה בראשונה והראשונה נתבטלה ליתא לשני' כלל]: **(מלקות אינו נוהג בזמן הזה

)** וא"כ כיון שביארתי דלר' יהודה אע"פ דכללא הוי לפיר"ת וכן להירושלמי אפ"ה עובר על כל א' בפני עצמו א"כ קשה דלפי מה שכתב המ"א שתלוי בפלוגת' דר' יאשי' ור' יונתן, א"כ איך אמרינן בחולין (דף עט) דלר' יהודה מספקא לי' אי חוששין לזרע האב או לא והיינו משום דמספקא לי' אי הלכה כחנניא דאותו ואת בנו נוהג בזכרים ואמרינן התם (דף עח) דר' חנני' ורבנן פליגי בפלוגת' דר' יאשי' ור' יונתן, דר' חנני' סבר כר' יונתן דלחלק לא צריך קרא וא"כ אייתר לי' אותו להורות דאותו ואת בנו נוהג בזכרים ולרבנן צריך אותו לחלק וא"כ לר' יהודה מספק' לי' אי הלכה כר' יאשי' או כר' יונתן, וא"כ קשה דאיך מספקא לי' אי הלכה כר' יאשי' דסובר דאי לא הוי כתיב אביו קלל הוי משמע דוקא שניהם ביחד דהא אפילו לר' יהודה שסובר דכללא הוי אעפ"כ הוי פרטא ואם נשבע שלא יאכל תאנים וענבים עובר על השבועה על כל א', וא"כ איך אפשר שסובר כר' יאשי' וכן אמרינן בחולין (דף פח) לחלק מדמו נפקא, וכתבו התוס' ואע"ג דבפ' אותו ואת בנו (דף עט) מספק' לר"י אי חוששין לזרע האב או לא הכא דאיצטריך לחלק היינו משום דשמא אין חוששין אלמא שצריך קרא לחלק

ועוד דלפי גרסת רש"י דגרסינן בשבועות (דף לח) הכל מודים בולא לך שהוא פרט, לא נחלקו אלא בלא לך שר"מ אומר פרט ור' יהודה אומר זהו כלל, וא"כ סובר ר"י בולא לך שהוא פרט ומתחייב נמי קרבן על כל א' ואחד וא"כ איך מספקא לי' אי הלכה כר' יאשי' דאי לא הוי כתיב אביו קלל הוי משמע דאביו ואמו דוקא שניהם ביחד, האר) יהודה סובר דבפרטא הוי אפי' לענין שיתחייב קרבן על כל א', ואפילו לגירסת הירושלמי ולפיר"ת בולא לך שהוא כלל אעפ"כ אינו תלוי זה בזה ועובר על כל א' אלא דלענין קרבן מצטרפין וא"כ קשה דאיך מספקא לי' לר"י אם הלכה כר' יא שי' [ועוד דלדעת הירושלמי פשיטא לי' דמיבעי אותו לחלק וסבירא לי' כרבנן דר' חנני' דאין חוששין לזרע האב וכמו שאבאר דגרסינן בירושלמי (פ"ה דשבת ה' א) ר' יצחק בר נחמן בשם ר' הושעי' הלכה כדברי תלמיד, (ע"ש בק"ע שפי' דהלכה כד' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב והשיג שם על מהרא"פ ע"ש, והנה פירושו נכון אלא שלא פי' דאם הוא הלכה כר' יהודה למה קורא אותו תלמיד. ע"כ נראה לי שהוא כמו דאמרינן בשילהי כתובות (דף קיא) יצחק ושמעון ואושעי' אמרו דבר א' הלכה כר' יהודה בפרידות כו' אמר רנב"י יצחק זה ר' יצחק נפחא שמעון זה ד"ש בן פזי ואמרי לה ר"ל, אושעי' זה ר' אושעי' ברבי והיינו ר' הושעי' דירושלמי שאומר הלכה כדברי תלמיד וזה קאי על ר"ש בן לקיש, כמו דאמרינן שמעון זה ר' שמעון בן פזי, ואמרי לה ר"ש בן לקיש. וקרי לי' תלמיד כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף נז) לסוף אתא גברא רבה אחרינא ובעא מיני' מילתא אחריתא. וכתבו התוס' כאן משמע שהי' ר"ל גדול כשבא לפני ר' יוחנן כמו שפיר"ת בב"מ (דף פד) שהי' לומד תורה לפני ר' אושעי' רבו של ר' יוחנן. וכן כתבו התוס' בעירובין (דף סה) וע"ז אומר ר' הושעי' נראין דברי תלמיד פי' זהו ר"ל שפסק הלכה כר' יהודה). ואמרינן התם בירושלמי דברי חכמים כל מין פרידות א' ר' שמואל בשם ר' זעירא כמה דתימר לענין איסור וכן כל שאר הבהמה לענין היתר ופי' שם הק"ע דקאי התם לענין שבת עי"ש שפירושו דחוק למאוד. ע"כ נ"ל דלא קאי לענין שבת רק לענין כלאים. (פי' שאומר דלר' יהודה שאומר דהנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה בזה, משום דאין חוששין לזרע האב, לאו דוקא לחומרא הוא דאין חוששין. שהנולדים מן