נחלת יהושע סה

רבינו בפ"א שכל שקדם מום קבוע להקדישו אינו אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם ואמאי הא אסור מן התורה למעול, ותירץ דמיירי בשאינו נהנה מאותו גיזה ואותה עבודה, ועוד תירץ כשאין בה שו"פ, וכתב ע"ז המ"ל ומ"ש א"נ אפשר שאין בה שו"פ אפשר דאפיה אסור מדין תורה כדין חצי שיעור דקיי"ל דאסור מן התורה ויש סמך לזה מ"ש ה"ה בריש פ"א מה' גניבה ועי"ש, פי' כמו שכתב הה"מ שאסור לגזול אפי' פחות משו"פ משום חצי שעור ובאמת יש לתמוה על הרי"ק דאמאי לא יהא אסור אפי' פחות משו"פ מחמת חצי שעור, ואפי' לפי מה שביארתי בספרי ע"י (סי' ה) דהא דאסור לגזול אפי' פחות משו"פ אינו מחמת חצי שעור אלא דעצם הלאו נאמר אפי' על פחות משו"פ, ולא שאחור מחמת חצי שיעור והיינו כמו שהקשתי שם דהא לא חזי לאצטרופי דכיון דפחות משו"פ הוי מחילה, א"כ כבר מחל הגזילה ולא חזי לאצטרופי, אבל במעילה אמרינן (מעילה ד' יח) צירף המעילה לזמן מרובה, וא"כ אמאי לא יהא אסור פחות משו"פ משום חצי שיעור ובאמת שכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שאינו לוקה אלמא דחצי שעור אסור מדאורייתא, אך לכאורה מוכח דפחות משו"פ אינו אסור רק מדרבנן מהא דאמרינן (פ"ק דגיטין ד' יב) גבי המקדיש מעשה ידי עבדו אותו העבד לוה ואוכל ועושה ופורע, ופריך הש"ס קמא קמא קדיש לי', ומשני בפחות פחות משו"פ, אלמא דאינו אסור רק מדרבנן וכן רמז לזה המ"ל בפ"ז מה' מעילה שכתב עיין בחידושי הרשב"א לגיטין (ד' יב) ומ"ש רבינו ונראה לי שאינו לוקה כו' עיין במ"ש מרן לעיל סת"ב בשם הרי"ק ובמה שרמזתי שם והנה הרשב"א ז"ל כתב פרש"י ז"ל כו' דלא חייל הקדש אפחות משו"פ, והקשו עלי' מדקתני בב"מ (ד' נה) חמש פרוטות הן דא"כ לתני שש פרוטות הן, ולימא דאין הקדש חל על פחות משו"פ ותירצו דנהי ודאי דחל אפחות משו"פ, מ"מ אין מועלין בפחות משו"פ כדתנן התם הנהנה בשו"פ מעל, ואע"ג דבעלמא איסורא דרבנן מיהו הכא שרי לכתחילה, דניחא לי' להקדש, אלמא דאינו אסור רק מדרבנן

ע"כ נ"ל עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (סי' ה) ליישב הבעה"מ מה שהקשה עליו הקצה"ח במה שפי' בפסחים (דף כט) דבדבר הגורם לממון קא מיפלגי דמיירי באוכל חמץ של הקדש שהקדישו הבעלים באחריות ומש"ה ה"ל גורם לממון, ותמה עליו הקצה"ח דא"כ היכי אמרינן דמעל כיון דההפסד הוא לבעלים שהקדישו באחריות, ולישנא דמעל משמע שמשלם קרן וחומש ואשם ואביא בקצרה מה שכתבתי שם דהא דמקשה הש"ס התם והא חמץ בפסח לאו בר דמים הוא, אין הטעם משום שלא גרם היזק להקדש שאפי' לא גרם היזק להקדש כי אם שנהנה שו"פ מן ההקדש מעל ואין תלוי דוקא בחסרון הקדש, אלא בהנאתו כמו דמוכח בב"ק (דף כ) אלא הטעם משום דכיון דאינו בר דמים פקע ההקדש דהקדש דמים אינו חל רק על השיווי וע"כ כיון שאינו בר דמים פקע ההקדש משום דאין להקדש על מה לחול, ובזה ניחא מה שכתבו התוס' בכריתות (ד' יג) דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם א', שהקשו התוס' דבפסחים משמע דאם אינו בר דמים לא מעל, ואמאי הא נותר הוי איסור הנאה ואפ"ה מעל ותירצו דהכא בקדושת הגוף, והתם בקדושת דמים וביארתי דהטעם הוא דמה שקדוש קדושת הגוף חל הקדושה על הגוף, וע"כ אעפ"י שהוא נותר ולא שוה כלום אפ"ה מעל, אבל בקדושת דמים שהקדושה הוא אינו רק על השיווי, ע"כ אם אינו בר דמים פקע השיווי, ע"כ לא מעל (ודלא כמו שהבין הנתיבות דבקדושת דמים הוא משום גזל וע"כ אם אינו בר דמים לא מעל משא"כ בקדושת הגוף הוא משום כפרה, וא"כ אם אינו בר דמים נמי מעל, דמהיכי תיתי לחלק בין מעילה למעילה אלא דעיקר הטעם משום דבקדושת הגוף חייל הקדושה על הגוף, משא"כ בקדושת דמים)

וע"כ מתורץ בזה הבעה"מ דהגמ' משני דפליגי בדבר הגורם לממון דהיינו שהבעלים הקדישו באחריות, וע"כ מחמת שיש בזה שיווי להקדש, שאם תאבד יתחייב באחריות, ודבר הגורם לממון כממון דמי, וע"כ הוי הקדש דמים, דהא יש בזה שיווי להקדש, וע"כ מעל

[אך שם בספרי עדיין לא ביארתי הטעם דמה שלא פי' בעה"מ כרש"י דדבר הגורם לממון היינו מחמת שאחר הפסח יהי' מותר, ע"כ נ"ל דלפי מה שביארתי ניחא מה דלא הי' ניחא לי' לבעה"מ פירש"י והוא דלפי מה שביארתי דקושי' הש"ס הוא משום דלאו בר דמים, וע"כ פקע ההקדש, משום דהקדש דמים אינו חל רק על השיווי וע"כ כיון דלאו בר דמים הוא פקע ההקדש, א"כ לעולם לא יהי' הקדש אפי' לאחר הפסח נמי, דכיון דפקעה הקדושה לא רכבה עלי' קדושה אח"כ, וכמו דאמרינן במנחות (דף קב) אלא אמר רב אשי מעילה אטומאה קא רמית, מעילה משום קדושה ולא קדושה הוא לבתר דפקע לה קדושה במאי הדרה רכבא עלי', וא"כ כיון דלאחר הפסח נמי לא יהי' הקדש, א"כ לאו גורם לממון הוא דכיון דהשתא לאו בר דמים ופקעה קדושה לאחר הפסח נמי לא יהי' קדוש ולא הוי גורם לממון, ולא נוכל לומר דכיון דהוא גורם לממון אח"כ, א"כ שוה ממון להקדש, וע"כ לא פקע, זה אינו דאדרבא כיון דלע"ע לאו ממון הוא ופקעה הקדושה, לא יהי' גורם לממון לעולם, וא"כ אפי' אי גורם לממון כממון דמי, מ"מ הא אינו גורם לממון, ע"כ פירש הבעה"מ דגורם לממון הוא שהבעלים הקדישו ע"מ שאם יאבד יתחייב באחריותו, א"כ בההוא שעתא הוי גורם לממון, וע"כ לא פקעה הקדושה, ויש לדחות ודו"ק]

והנה בספרי שם הבאתי ראי' מהירושלמי דפ"ק דפסחים חמישית כר' יהודה הקדישו מוקדש כו', אמר לי' ר' יוסי לא מסתברא דלא חלופין, הקדישו אינו מוקדש כו' שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אלמא דמחמת שאפי' תאמר שיהי' קדוש אין להקדש ריוח בו ע"כ לא קדוש כלל, וא"כ כיון שביארתי שהקדש דמים אינו רק על השיווי וכל שאין בו שיווי אינו קדוש הקדש דמים, א"כ אי אמרינן דפחות משו"פ אינו ממון, א"כ אין בו שיווי, וכל שאין בו שיווי לא חל הקדושה והשתא ניחא הא דאמרינן בגיטין (דף יב) עושה ופורע קמא קמא קדיש לי' ומשני בפחות פחות משו"פ, דכיון שאין בזה שו"פ לא חל ע"ז הקדושה, וע"כ לא שייך להקשות דמ"מ אסור בפחות משו"פ מחמת חצי שעור, דחצי שיעור אינו שייך רק בדבר שיש בו איסור, אך שאין בו כשיעור, ע"כ אסור אפי' בפחות מחמת חצי שיעור משא"כ אם אין בו איסור כלל, דלא חל על פחות משו"פ הקדושה

ויש להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ב דפסחים) ר' יוסי בעי הנהנה מן ההקדש פחות משו"פ מהו שיהא חייב בתשלומין א"ל נשמעינה מהדא ואת אשר חטא מן הקודש ישלם פרט לפחות משו"פ אית תנוי' תני לרבות לתשלומין, מ"ד פרט לפחות משו"פ לתשלומין לקרבן, מ"ד לרבות בתשלומין, כמה דתימר תמן פחות משו"פ מזיד ואע"פ שאינו משלם חומש ואשם, ישלם אוף הכא כן אמרינן חברי' קומי ר' יוסי, ולאו מתניתא הוא, האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, מזיד פטור מתשלומין, ומדמי עצים א"ל תמן אינו ראוי להשלים עליו ברם הכא הוא ראוי להשלים ועליו, פי' דהקשה כיון דפחות משו"פ הוי ממון בהקדש, וצריך לשלם אע"פ דפחות משו"פ לא הוי ממון וצריך לשלם בתרומה אם אכל אע"פ שאינו שו"פ, ואע"פ שאינו ממון אפ"ה משלם א"כ באיסורי הנאה נמי דשניהם אינו ממון, וא"כ אמאי תנן דבמזיד פטור מן התשלומין, וע"ו משני דאע"פ שפחות משו"פ אינו ממון, אעפ"כ ראוי להשלים עליו משא"כ באיסורי הנאה דאינו ממון כלל, וע"כ תנן בפסחים (ד' לא) דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מתשלומין, ואין לו אלא דמי עצים בלבד מחמת דהוי איסורי הנאה, וכמו שמחלק הש"ס דילן בגיטין (ד' כ) שלחו מתם כתבו על אסורי הנאה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית, אע"ג דהוי