נחלת יהושע סב

התנאי, משא"כ אם אמרה הריני נזירה לאחר שאתגרש דזה אין בידה, אולי יגרשנה הבעל בע"כ וע"כ מצי להפר, דאיפשר לנדר לחול ע"י גירושין במה שאין בידה, וכ"ת א"כ מאי צריך בירושלמי לתירוצו של ר' הילא דהא גירושין אינו בידה, אפשר לומר דס"ל להירושלמי דהיינו דוקא בעינוי נפש, דזהו משום צערה דידי', וע"כ מצי הבעל להפר, וע"כ כיון שהתנאי אינו בידה ע"כ מצי הבעל להפר, אבל בדברים שבינו לבינה דהטעם הוא משום קפידא דבעל וכמו שחילק הר"ן בנדרים (ד' פב) גבי נדרה משתי ככרות באחת מתענה כו' כתב הר"ן שם וז"ל ומילתא דשייכא בטעמא היא, דנדרי עינוי נפש, משום קפידה דידה הוא, דמצי מיפר, דענוי' גבה היא, ומשום הכי אינו בדין שיפר לחצאין דהא מעני לה טפי, אבל דברים שבינו לבינה משום קפידא דבעל הוא, הילכך במאי דלא קפיד לא קפיד, ובמאי דקפיד שרי וזיל אדנפשי' עכ"ל וא"כ כיון דדברים שבינו לבינה הוא משום קפידא דבעל ובידו של בעל שלא לגרשה, ע"כ לא מצי מיפר דהוי כמו דבר שתלוי במעשה וע"כ קאמר ר' הילא דמתוך שהיא אסורה לחזור מתקוטטת עמו ובעלה מגרשה והוי כמו שעשוי' לעבור על תנאה, ע"כ מצי מיפר

[ובזה יתבאר הירושלמי (פי"א דנדרים ה' יא) קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך, קונם שאיני נהנית לך ואם עושה אני עפ"י אבא ועפ"י אביך ה"ז יפר תני ר' נתן אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר מפני מה הוא מיפר חברי' אמרי מפני עינוי נפש שלו, ר' זעירא ור' הילא תרויהון אמרין מפני נדרי עינוי נפש שלה, והירושלמי הזה אינו מובן דבמאי פליגי, ומאי מקשה מפני מה הוא מיפר ולפי מה שביארתי ניחא דתחילה מביא פלוגתא דר' נתן וחכמים, דחכמים אומרים דמיפר אעפ"י שלא חל הנדר, אבל מ"מ היינו דוקא בדבר התלוי בזמן, אבל בדבר התלוי במעשה אינו מיפר כמו שכתב הר"ן ור"י וע"ז אומר מפני נדרי עינוי נפש שלו, כיון דהא דמיפר דברים שבינו לבינה, הוא משום קפידא דבעל, ולגבי הבעל אין זה בידו, דילמא תעבור על תנאה, ע"כ הוי דברים שבינו לבינה אבל ר' זעירא ור' הילא לא ניחא להו דכיון דבידה שלא תעבור על התנאי, ע"כ לא התחיל הנדר, ואע"ג דמצד הבעל אינו בידו, וע"ז אמרי מפני עינוי נפש שלה, פי' דאפי' משום צערה דידה ניחא דודאי עשוי' לעבור על התנאי, וכמו שכתב הר"ן, ואע"ג דמשני ר' הילא דמשום צערא דידה היינו משום צערה דידה נמי, אבל מ"מ אם אמרה קונם מעשה ידיך, אמאי יכול להפר משום דברים שבינו לבינה אע"ג דלגבי דידה אינה בידה, אבל מ"מ הרי הוא בידה של הבעל שלא לגרשה, וא"כ ליכא לגבי דידי' דברים שבינו לבינה, דמחוסר מעשה לגבי דידי', וע"ז משני ר' הילא דבודאי יגרשנה וכמ"ש

הרי נתבאר שכוונת הירושלמי אינו רק משום דמחוסר מעשה אבל לענין בינו לבינה בודאי דאזלינן בתר שעת האמירה כר"ע וכמו שכתב הר"ן ובפרט לדעת הירושלמי שסובר דלכל הדברים אזיל ר"ע בתר שעת האמירה ודו"ק

וא"כ כוון שנתבאר שהש"ס דילן פליג על הירושלמי דס"ל דאזלינן בתר אמירה לכל דבר, וא"כ אין ראיה מהירושלמי והעיקר כדברי התוס' דכיון דהזמנים מחולקים לא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו, ומהירושלמי אין ראיה כמו שביארתי

סימן ט

שאלה אם נשבע לעשות דבר א' שלשים יום, אי בעינן מעת לעת, או לא

תשובה ראיתי להמחנה אפרים בהלכות נדרים (סי' לג) כתב וז"ל נסתפקתי באומר לעשות דבר א' שלשים יום אי בעינן שלשים יום גמורים, דבפ"ח דנדרים (דף ס) איתא קונם יין כו' אם אמר יום א' שבת א' אסור מיום ליום, אלמא דאסור מעל"ע ואלו בפ"ק דנזיר (דף ה) אמרינן דגבי נזיר אם גילח ביום שלשים יצא, ודוקא באומר שלמין אם גילח ביום שלשים לא יצא, אלמא דדוקא באומר שלימין משום דהוי לישנא יתירא, אבל בלא"ה אמרינן מקצת היום ככולו וכתב וז"ל, ונ"ל ליישב דבין נדרים שאוסר על עצמו לאכול שלשים יום ובין נזירות שמקבל עליו להיות קדוש ולהכי כיון שנהג מקצת יום שלשים בנזירות סגי משא"כ באומר שלא אלך לביתו של פלוני שלשים יום דכי הלך ביום שלשים ואפי' אחר חצות עובר על נדרו, וא"כ משמע שמחלק בין דבר שהוא בעשי' ע"כ מכי קיים העשי' ביום שלשים אפי' במקצת נמי קיים את נדרו, משא"כ בשלילת העשי' לא אמרינן בזה מקצת היום ככולו, וע"כ בקונם יין בעינן דוקא מעל"ע, והכי איתא בירוש' (רפ"ח דנדרים) שבת א' חודש א' שנה א' שבוע א' אסור מיום ליום מעל"ע, תני מעל"ע

ולא נ"ל החילוק הזה, אלא דהטעם הוא דבכל מילי דאורייתא אמרינן מקצת היום ככולו כמו דאמרינן במגילה (דף כ) גבי שומרת יום לא תטבול עד שתנץ החמה אלמא מכי ספרה מקצת הוי ככולו, וכן בפ"ה דנדה (דף לג) ותספרי' ואנן נמי נספרי' דקיי"ל מקצת היום ככולו, וכן בפסחים (דף פא) אי קא סבר מכאן ולהבא הוא מטמא יומו נמי לא ניסתר ע"ש משום דמקצת היום ככולו, וכן במוע"ק (דף טו) מעיקרא סבר אמרינן מקצת היום ככולו וכן במוע"ק (דף יט) וכה"ג בדוכתי טובא וזהו דוקא בדיני תורה אבל בנדרים אזלינן בתר לשון ב"א, אם אמר שלשים יום או יום א' ודאי כוונתו מעל"ע דבלשון ב"א הוא מעל"ע ולא דמי לכל דיני תורה דאמרינן בי' מקצת היום ככולו וכמו שביארתי, וכמו דאיתא בר"ה (דף ו) המשכיר בית לחבירו לשנה מונה שנים עשר חודש מיום ליום, וכן בירוש' (פ"ק דר"ה) והוא שאמר שנה זו אבל אם אמר שנה אחת נותן מעת לעת

וכמו שכתב הטור באה"ע (ס' קג) דאם התנה ע"מ שתתני לי מכאן עד שלשים יום אפי' לא נתנה לו אלא בסופה מגורשת דעד שלשים יום שלמים קאמר, והא דקאמרינן בנזיר דמקצת היום ככולו דאע"ג שהוא בעצמו מקבל עליו נזירות אעפ"כ כבר ביארתי בספרי ע"י (סי' טז) מה שכתב המהרי"ט דכיון דדיני נזירות מפורש בתורה והוא קיבל עליו נזירות אין דעתו בשעת נזירו' אלא על דיני נזירות המפורש בתורה, וע"כ הוי כמו כל דיני דאורייתא דאמרינן מקצת היום ככולו, וכמו שהבאתי שם מהא דזבחים (דף קטז) דקרבן נזירות לא הוי דבר שנידר ונידב דנזירו' חובה היא דמכיון שקיבל עליו נזירו' הכתובה בתורה והתורה קבעה עליו חובה ע"כ הוי דבר שבחובה וכן ברפ"ב דתמור' (דף יד) ולימא מר שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא כו' סמי מכאן נזירות פי' דנזירו' הוי דבר שבחובה כו' ע"ש, וע"כ אמרינן בזה מקצת היום ככולו

וכן בירושלמי דמגילה (פ"א) תני אף הנזירו' א"ר יוחנן לית כאן נזירות, נזירו' חובה היא, פי' אע"ג דנזירות הוא בא מחמת שנודר אעפ"כ הקרבנות התורה קבעה עליו

[ועיין שם בירושלמי א"ר יוסי הדא אמרה שלמים הבאים מחמת הפסח כשירים בבמה פו' אע"ג דפסח הי' דבר שבחובה, אעפ"כ שלמים הבאים מחמת הפסח הוי כשאר שלמים