נחלת יהושע נז

ממלוה ומשום דהתם להוצאה נתנה, וע"ז אמר רשב"א גבי מלוה אם נשתייר שו"פ, וקש' דמאי מהני דהא מ"מ להוצאה ניתנה וע"כ מוקי בכה"ג כר"מ דשינה מדעת הבעלים והוו כמו גזלן וצריכה להחזיר, וע"כ כיון שנתרצית להחזיר ה"ל כמו פקדון דהוי כמו שהיא ברשותו, והא דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים היינו דווקא שלא ברצון הגזלן, ודוקא קודם יאוש, דאי לאחר יאוש הוי כמו שאינו שלו, א"כ מאי מהני הרצון שלה, אבל קודם יאוש א"כ הוא שלו, רק משום שאינו ברשותו, וע"כ כיון שרוצת להחזיר הוי כמו שהוא ברשותו

וע"כ מחלק בין קודם יאוש, בין לאחר יאוש, דאלו לא ה נתייאש עדיין, אע"ג דאינו יכול להוציא בדיינים אעפ"כ כיון שהיא יודעת שהגזל בידה, ורוצת להחזיר ה"ל כמו פקדון, משא"כ לאחר יאוש דהוי שלה ואין צריכה להחזיר כן נ"ל פירושו

וא"כ מוכח מזה דס"ל להירושלמי דיאוש לחוד קני, דאל"ה אמאי אינו יכול לקדשה אפי' אחר יאוש כיון דלא קנתה, דהא ה"ל יאוש לחוד, אלא ודאי דס"ל להירושלמי, דיאוש כדי נמי קונה וע"כ הוי שלה ואינו יכול לקדשה בו, וע"כ כיון דס"ל להירושלמי דבאינו יכול להוציא הגזילה מידה כגון דליכא עדים, או לאחר יאוש דקנתה, ע"כ ס"ל להירושלמי דגזל חמץ ועבר עליו הפסח, ונשבע והודה דכיון שאין כאן עדים, דהא הודה מעצמו, וגם נתייאש דהא אינו יכול להוציא מידו שכבר נפטר עפ"י שבועתו, וא"כ זה מתייאש, וזה רצה לקנות, דהא נשבע עליו, וע"כ אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך והא דקאמר בירושלמי דוקא אם נשבע לו קודם פסח איפשר לומר משום דאם נשבע אחר הפסח, אע"ג שזה מתייאש אפ"ה אינו קונה דהא אין זכי' באיסורי הנאה וע"כ קאמר דוקא קודם הפסח, ובמ"א הארכתי

הרי נתבאר שיש חילוק בין ממון שהוא כפרה עצמו לממון שהוא מעכב כפרה, דבממון שהוא כפרה עצמו לא מהני מחילה משא"כ בממון שהוא מעכב כפרה דמהני מחילה, וגם שבממון שהוא עצמו כפרה צריך ליתן מספק משא"כ בממון שמעכב כפרה הרי הוא ככל שאר ממון דהוי קולא לנתבע וכמו שביארתי וכן נ"ל

סימן ח

שאלה מי שקיבל עליו להתענות שני תעניות, ואח"כ שאל על א' מהם אי אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו, הותר כולו או לא

תשובה ראיתי להמחנה אפרים בה' נדרים (סי' יז) וז"ל ראיתי להתוס' בפ"ג דשבועות (דף כז) גבי מי שנדר שני נזירות ומנה את הראשונה ואח"כ נשאל על הראשונה עלתה לו שניה כו' שהרשו כשנשאל על הראשונה אמאי לא נשרי' בשני' מ"ש מקונם שאיני נהנה לכולכם דהותר א' מהם הותרו כולם ותירצו דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין שני נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמו דמי עכ"ד אבל בירושלמי דפ"ג דנזיר הקשו את הקושי' בעצמה ומוקי לה באומר הריני נזיר עכ"ל

והנה כיון שבירושלמי מבואר דלא כמ"ש התוס' צריך לבאר איך הוא ההלכה, ויבואר ע"פ מה שכתבתי בחידושי למסכת נדרים דגרסינן שם פי"א דנדרים (ד' פד) ר"נ אמר לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא והכי קתני נתגרשה יכולה ליהנות כו' וכתב הר"ן שם דגמ' דילן לא אתי כהירושלמי, דהא בירושלמי גרסינן הנודר מיורדי הים לאחר שלושים יום ויש כאן אדם שבשעת נדרו הוא מיורדי הים ולאחר מכאן קודם שלשים יום נעשה מיושבי היבשה דתלוי האי דינא בפלוגתא דר"י ור"ע, ולדידן דקייל כר"ע אסור בו כיון שהי' מיורדי הים בשעת נדרו כו' וכיון דתלי האי דינא בפלוגתא דר"י ור"ע כו' ה"נ כי הוי איפכא דהיינו באותן בני אדם שהי' בשעת נדרו מיושבי היבשה ולאחר מכאן נעשו מיורדי הים, אסור לר"י ומותר לר"ע ולפי האי פירושא לא אתו האי ירושלמי כגמ' דילן דהא הכא מסקינן דנהי דבעל לאו בכלל בריות בשעה שנדרה אפי' הכי כשנתגרשה אסורה בו מפני שחזר להיות בכלל בריות אלמא לאו בתר אמירה אזלינן ועי"ש שהאריך וכתב דסברא דר"ע לא קשי' אהך מילתא כלל, משום דהאי מילתא תלוי' בלשון ב"א, ובגמ' דילן סברינן דבכלל לשון ב"א כולהו בכלל, ור"ע במילתי' בתר דרשא דקראי דייקי' לי' הכי דלא שייך כו', ובירושלמי לא סברי הכי אלא סבר דהנודר מיורדי הים, ודאי להנהו דהוי יורדי הים בשעת עיקר נדרו קא מיכון, ומשום הכי לית לי' למידק אלא איזו שעה הוא עיקר נדרו אם שעת אמירה או שעת החלות ומש"ה אמרינן התם דתלי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע כו' ע"ש

והרא"ש בנדרים (דף ל) הביא בפסקיו הירושלמי הזה להלכה עו"ש, ולפ"ז בנטולה מן היהודים אינו אסורה ליהנות מן הבעל אע"פ שנתגרשה, כיון דבשעת אמירה, לא הי' הבעל בכלל בריות, ולפי"ז צ"ע על הש"ע שבסי' (רלד סעי' ה) פסק דנדרה שלא ליהנות לבריות, ולא היפר לה דמותרת ליהנות כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות, ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו ואי אפשר להנות אלא מלקט וכתב הט"ז דחל הנדר גם עליו דאז הוי בעל בכלל הבריות דהכי משמע נדרה שאיני נהנה לכל אדם דמתקרי בריות בשעת הנאה, וא"כ קשה דהא סותר למה שפסק (סי' ריז) שכתב שם אמר יורדי הים לאחר שלשים יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו כו' ועי"ש בש"ך שכתב ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי, כגון אמר לאחר זמן פלוני יהי' יושבי עיר פלוני כו' וכן אם בשעת אמירה לא הי' שם אע"פ שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וא"כ צ"ע דהא שני פסקי ש"ע סתרי אהדדי

[והק"ע שגה בזה הרבה שכתב על הא דאיתא בירושלמי (פ"ג דנדרים ה' ו) נדר מיורדי היום לאחר שלשים יום נעשו בני יבשה תפלוגתא דר"י אמר אחר הנדר ור' עקיבא אומר אחר האיסור כו' וכתב הק"ע כתב הר"ן בנדרים (ד' ל) ומהאי ירושלמי איכא למיפשט נמי היכא דהוי איפכא להתירא אבל נ"ל שאין הדין כן ויתבאר בפ"ב דמכילתין ע"כ, וכתב הק"ע ותימא הא איהו גופי' כתב בנדרים (ד' פט) ולענין הלכה אזלינן בתר שעת הנדר בין לקולא בין לחומרא וכן הוא בש"ע (סי' ריז) וצ"ע, ובמחילה מכבודו לא ידע על מה שהר"ן מרמז שהוא סבר שכוונת הר"ן אם הלכה כר"ע בין לקולא בין לחומרא ובאמת כוונת הר"ן על הא שכתב הר"ן בנדרים (ד' פד) דמה דאיתא (שם) דכי נתגרשה אסורה ליהנות מבעל דאח"כ הוי בעל בכלל בריות אפי' ר"ע מודה בה, דלפי הש"ס דילן אסור בין בב"א שהי' בכלל לשונו בשעת הנדר בין בב"א שהי' בכלל לשונו לאחר מכאן אפי' לר"ע, והא דר"ע אינו רק לענין הפרת הבעל דבריש מקרא והק"ע במחילת כבוד תורתו שגה בזה, ומה שכתב דהכי איתא בש"ע אדרבא פסקי הש"ע סתרי אהדדי כמו שכתבתי]

והנה לכאורה דעת התוס' נמי, דהש"ס דילן לא סבר כהירושלמי דבפלוגתא דר"י ור"ע אינו רק לענין הפרת הבעל וכמו דילפי מקראי בנדרים (דף פט) דר' ישמעאל אומר ונדר אלמנה וגרושה עד שיהא נדר בשעת אלמנות וגירושין (פי' חלות הנדר) ור"ע סובר הרי הוא אומר כל