נחלת יהושע נה

הרא"ש צריך לשלם דמים מעליא וא"כ מאי קא בעי לי' רבא וזו היא קושיא עצומה על הרא"ש וע"ש שרוצה לגרוס שם בעי רבה, ועיין בתוס' ד"ה למאי נ"מ שכתב ג"כ ונראה דבחד מנהון גרסינן רבה, אך עכ"ז מניין להרא"ש לומר בהיפוך מה דאמרינן שם דאין צריך לשלם לו רק החמץ, אבל לפי מה שביארתי הי' אפשר לומר דשם קאי אם נשבע לו מתחילה קודם שעבר עליו הפסח, דנתחייב בדמים מעליא ואח"כ עבר עליו הפסח, ע"כ כיון דלגבי גזל יכול לומר לו הרי שלך לפניך, ע"כ אפי' אם נשבע וצריך להביא חומש ואשם ומעכב כפרה אפ"ה יכול לומר הש"ל

אעפ"כ הוא דוחק גדול דא"כ דאפילו אם אין בו דמים כגון שנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח צריך לשלם תשלומין מעלי' מצד כפרה, א"כ אפילו אם נשבע עליו תחילה ואח"כ עבר עליו הפסח אע"ג דלענין גזילה יכול לומר הש"ל אעפ"כ צריך לשלם מחמת כפרה, ולא דמי למה שהבאתי דאם נשבע תחילה והגיע שמטה או מחל לו דפטור דהתם ה"ל כאילו נתקיים שבועתו כמו שביארתי שם

[אע"ג דמצינו ענינים כאלו כה"ג גבי כופר עצמו שהבאתי לעיל שכתבו התוס' בב"ק (ד' מג) דלמ"ד כופר דמי ניזק מאי איכא בין דמים לכופר, נראה לר"י כגון שמת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה, כמו חטאת ואשם דאין באין לאחר מיתה, אבל דמים משלם, ולפי"ז חמורה שלא בכוונה מבכוונה וה"נ יש חומרא אחרת שלא בכוונה מבכוונה למ"ד כופר דמי המזיק דפעמים שהניזק שוה יותר מן המזיק, ולכאורה דאע"ג דכופרא כפרה אעפ"כ האיך אזלו לי חובת דמים

וע"כ נראה לי שמזה פסק הרמב"ם בפ"י מה' נזקי ממון דנ"ל דאעפ"י שהתם שהמית עבד או כו' דתם פטור מדמים נמי, וכמו שכתב הה"מ דאין דמים לב"ח

והכי משמע בירושלמי (פ"ד דב"ק ה' ו) ונתן פדיון נפשו, אית תנויי תני נפש מזיק, אית תנויי תני נפש ניזק, מאן דאמר נפש ניזק, הכהו הראשון הכיית מיתה, ובא השני ובלבלו אין תימר יש נזקים בכולו, הראשון נותן נזקו והב' נותן כופרו, אין תימר איו נזקים בכולו, הראשון נותן כופרו, והשני פטור, כמאן דמר פדיון נפשו של מזיק, אין תימר יש נזקים בכולו, הראשון נותן כופרו, והשני פטור אין תימר אין נזקים בכולו, שניהם פטורין, ועיין בפ"מ ואין מן הצורך להאריך בדחוקיו, והנה הירושלמי הזה לא ימלט מהיות בו שיבושים מטעות הדפוס, ע"כ נ"ל לגודל התמיה' שכן צ"ל ונתן פדיון נפשו אית תנויי תני נפש מזיק, אית תנויי תני נפש ניזק מאן דאמר נפש ניזק (צ"ל נפש מזיק) הכהו הראשון הכיות מיתה (פי' שורו של ראשן) ובא השני ובלבלו, אין תימר יש נזקים בכולו הראשון נותן נזקו, והב' נותן כופרו, אין תימר ק נזקים בכולו הראשון נותן כופרו, והשני פטור (והוא ט"ס וצ"ל הראשון פטור, והשני נותן כופרו) פי' אין תימר יש נזקים בכולו, במקום שאין מתחייב בתורת כופר וכמו שחיוב לשלם דמים אם הזיקו השור במקצת, ה"נ יש נזקים בכולו, דהיינו אם המיתו לגמרי דיש דמים לב"ח, ע"כ אם הכהו שור של ראשון הכיית מיתה הראשון נותן נזקו, והשני נותן כיפרו דאע"ג דלא הי' שוה כלום עכ"ז משלם כופר דכופר הוא פדיון נפשו של המזיק, כמו דאמרינן בספ"ב דב"ק (ד' כז) ע"ש, אין תימר אין נזקים בכולו שאין דמים לב"ח, וכמו שכתב הרמב"ם והבאתי לעיל ע"כ הראשון פטור לגמרי, והשני נותן כופר, ולמ"ד פדיון נפשו של מזיק (והוא ט"ס וצ"ל של ניזק) אין תימר יש נזקים בכולו הראשון נותן כופרו (ט"ס וצ"ל נזקו), והשני פטור, ואין תימר אין נזקין בכולו שניהם פטורים (פי' כמ"ד פדיון נפשו של הניזק א"כ השני אינו משלם כופר דהא לא שוה כלל, דהא שורו של ראשון הכהו הכיית מיתה, אלא דאי אמרינן דיש נזקים בכולו, הראשון משלם דמים דכופר אינו משלם משום דכופר אינו אלא לאחר מיתה, כמו דאמרינן בב"ק (ד' מג) וע"כ אם יש נזקים בכולו, הראשון משלם דמים, והשני פטור דהא ודאי לא הי' שוה כלום, ואם אין נזקים בכולו שניהם פטורים הראשון משום דהכהו הכיית מיתה, ואין דמים משום דאין נזקים בכולו משום דאין דמים לב"ח, והשני פטור מלשלם, כיון דשורו של ראשון הכהו הכיית מיתה, וא"כ לא הי' שוה כלום, וע"כ השני נמי פטור, דהא איהו ס"ל ונתן פדיון נפשו דמי ניזק, ובזה סיוע להרמב"ם דאין דמים לב"ח (גם משמע מזה דלא כמו שראיתי להקצה"ח בשם היש"ש דדמים נמי אין משתלם אלא לאחר מיתה דהא קאמר דהראשן חייב משעה שבלבנו)]

עכ"פ לדעת התוס' מצינו דאם כופרא כפרה אינו משתלם מן היורשים אע"ג דמצד הדמים חייבים היורשים לשלם, וכה"ג אמרינן בירושל' (פ"ד דב"ק) ר' חייא בר ווה ור' שמואל בר רב יצחק חד אמר לא יהא תוספת מרובה על העיקר, וחרנא אמר משלם לו כל דמי נזקו (נ"ל פירושו דחד אמר דליכא דמים כלל בעבד דא"כ מי שאינו בתורת קנס יתחייב יותר משאם הי' חייב קנס, דאלו מי שנתחייב קנס אינו משלם רק שלשים של עבד ומי שאינו מחייב קנס כגון בתם צריך לשלם חצי דמי העבד. (וכן מי שאינו חייב סקילה למ"ד אם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים שלשים של עבד אלא ודאי דאם אינו מתחייב בתורת קנס אינו מתחייב בתורת דמים כלל (כך נ"ל פירושו ולא כמו שפי' הפ"מ) וחרנא אמר משלם לו כל דמי נזקו דודאי מתחייב בתורת דמים אע"פ שאינו מתחייב קנס ואפ"ה מי שנתחייב קנס אינו מתחייב לשלם רק שלשים של עבד אעפ"י דלפעמים דמי הקנס הוא פחות מדמי שויו ואם לא הי' נותן בתורת קנס הי' נותן שויו אפ"ה אם מתחייב בתורת קנס אינו משלם רק שלשים של עבד וכה"ג כתבו התוספ' בב"ק (דף כד) דאין חצי נזק חלוק כיון דהוי קנס בחד דוכתא הוי קנס בכל דוכתא כדאשכחן גבי שלשים של עבד דאפי' העבד שוה שלשים לא פחות ולא יותר מ"מ הוי קנס ואי מודה בי' מיפטר, וכן נסתפקו התוספ' (דף מב) דנקי מדמי עבד פי' משלשים של עבד, ויש מפרשים דאפי' דמים לא משלם וכ"ש קנס. עכ"ז הוא דוחק לחלק דאם לא הי' שוה בתחילה משלם תשלומי מעלי' ואם היה שוה בתחילה ולאח"כ נעשה חמץ שעבר עליו הפסח יכול לומר לו הרי שלך לפניך

ועוד דהמ"ל הביא הירושל' (פ"ט דב"ק) חילפי אמר נשבע לו קודם הפסח, אחר הפסח משלם לו חמץ יפה א"ר מנא אזלית לקסרין ואשכחי' לר' חזקי' דדריש לי' משום דר' יעקב בר אחא אין אית בר נש פליג על חילפי שאין משלם לו חמץ יפה, הכל מודים בחמץ שמשלם חמץ יפה אלמא דאפי' נשבע קודם שעעה"פ אפ"ה הכל מודים שמשלם חמץ יפה ואדרבא המ"ל כתב דדוקא נשבע קודם הפסח משלם לו חמץ יפה אבל אם נשבע אחר הפסח אומר הש"ל, וטעם גדול יש בחילוק זה דבשלמא אם נשבע קודם פסח דבאותו שעה שנשבע חיב בתשלומין גמורין, ולרדוף אחריו כאשר ירדוף הקורא כדי לקיים מצות השבה, אף שאח"כ עבר עליו הפסח אינו יכול לומר הרי שלך לפניך משום דנמצא לא עביד השבה מעלי', אך בנשבע אחר הפסח דבאותה שעה לא היה חייב בתשלומין לפי שלא הי' יכול לומר לו הש"ל, נהי דלענין חיוב האשם חייב משום דקא כפר לי' ממונא כו' אך לענין חיוב תשלומין לא תוסיף תת כחה השבועה מהחיוב שהיה חייב באותה שעה, אך שאין מדברי הרא"ש ראי' מאחר שכל הפוסקים חולקים עליו, והמ"ל מסיק שם וכתב באופן שדברי הרא"ש לא יכולתי להולמו, אך מהירושל' משמע נמי כדעת הרא"ש דמשלם לו דמי מעלי', והפ"מ כתב דנראה מרוב פשיטות דין זה לא הוזכר במקום אחר דכשנקבע לו קודם הפסח דמים הוא דחייב לו והי' לו להחזיר מקודם, ופשיטא שמשלם לו אחר הפסח שצריך לשלם לו מה שיכול ליהנות כדקאמר בפשיטות עכ"ל ונעלם ממנו הרש"ל ביש"ש שהשיג ע"ו בפשיטות, וגם דברי המ"ל בפ"ב מה' גניבה שהבאתי

ואלולי מסתפינא הייתי אומר דאין הטעם משום כפרה שכבר ביארתי דבכל דבר שאינו כפרה עצמית