נחלת יהושע נד

דבמעשרות ופטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן דמפרישן ומעכב לעצמו, היינו דוקא התם שמסויימין דמכיון שהפריש המעשרות מיד נגמרה מצות הנתינה וכן בפ"ח מיד שפודה תו אינו חייב באחריותו וע"כ המה מסויימים, שהם שייכים לכהן, וזוכה בהם אח"כ מכח ירושה, משא"כ בתשלומי תרומה אי אמרינן דנתינתו מקדשתו, ע"כ לא שייך לומר שמפריש אותם ואח"כ יורש מכח אביו דכיון דלא נגמרה עדיין הנתינה וחייב באחריותו, ע"כ אינו מיוחד לומר שיורש אותו, וה"נ בהא דלא הספיק' לשלם כו'

אך זה אינו דהא אמרינן בבכורות (ד' מז) איתמר כהן שמת בתוך שלושים והניח בן חלל, הבן חייב לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו, אלמא דאפי' בפדיון הבן שחייב באחריותו כמו דאמרינן בבכורות (ד' נא) אפ"ה אמרינן, דאין הבן חייב ליתן שכבר זכה האב בפדיונו [ודוחק לומר דהירושלמי לא ס"ל הכי וכמו דאמרינן בירושלמי (בפ"ו דיבמות ה' א) דאמר ר' הילא כו' כהן שבא על הגרושה והוליד בן ומת האב בתוך שלושים יום חייב לפדות את עצמו, לאחר שלושים יום חזקה שפדאו אביו), ולמה צריך לטעמא דחזקה שכבר פדאו אביו, (וכמו דאמרינן בבכורות (ד' מט) לאחר שלושים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה), אלא וודאי דס"ל כיון שלא נגמרה מצות הנתינה עדיין ע"כ אינו יוצא בהפרשה, שיורש אותו זכות, דבעינן דוקא דמטי ליד כהן, וכל כמה דלא מטי הם עדיין שלו, לכן אינו יוצא בזה מצות הנתינה

זה אינו שכבר הוכחתי מהירושלמי דבדבר שאין צריך ליתנו לכהן אף ר' מודה, אך זהו סברת ר"ל אבל לר"י דהלכתא כותי' וכמו דאיתא ברמב"ם (פ"י מה' תרומות ה' כב) גזל תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואח"כ מת אבי אמו אינו משלם לעצמו אלא ליורש א' משאר השבט, וא"כ מוכרחין אנו לומר דכיון דהוי כפרה ונתינתו מקדשתו, ע"כ לא סגי בירושה, משא"כ בכהן שמת והניח בן חלל אע"ג דחייב באחריות המעות, אפ"ה יכול להפריש כמו שכתב הרא"ש שם, ויורש אותם בתורת ירושה

ומה שאמר בירושלמי תמן מעשרות מסויימין תרומה אינה מסויימת מה דמי לה פטרי חמורות, נ"ל שהוא כמו דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף יא) גבי ישראל שהיה לו עשרה פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, וכן ישראל שהי' לו שבלים ממורחין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, קאמר התם ואי אשמעינן הכא דאפשר לעשורי בי' דהא מנח אבל התם כיון דשה מעלמא בעא אתויי ומפריש וקאי אימא לא צריכא, (פי' משום דהתם במעשרות, המעשרות הם בתוך התבואה שירש ע"כ יש לומר שיורש אותו זכות, ומשא"כ בפ"ח דמעלמא מפריש השה, א"כ לא שייך לומר שזכה באותו השה)

וע"ז אומר הירושלמי תמן מעשרות מסויימין, וע"כ אפשר לומר שזכתה לעצמו, משא"כ בתשלומי תרומה אם אכלה, דמפרשת חולין מתוקנים והם נעשים תרומה, ע"כ א"א לומר שזכתה לעצמה וע"ז אומר מה דמי לה פ"ח דבפ"ח נמי אינה מסויים, וע"כ אי איפשר לומר דזכתה בעצמה, (ועיין בח"ב (דרוש א) שביארתי הלשון של הירושלמי שאומר מה דמי לה והבאתי לזה הרבה ראיות עי"ש) ואע"ג דהרמב"ם פסק במעשרות ופ"ח שנפלו לו מאבי אמו כהן שיורש הזכות וכמו דאיתא ברמב"ם (סוף הלכות ביכורים ה' כד) ישראל שהי' לו עשרה פ"ח כו' עי"ש, ואפ"ה פסק (בפ"י מהילכות תרומות ה' יז) לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה, כבר ביארתי דהרמב"ם פוסק כר' יוחנן דכיון דנתינתו מקדשתו, ע"כ בגזל תרומה מאבי אמו כהן משלם לשבט, וא"כ הכא נמי אמרינן דלא זכתה, ועוד דיש לחלק דהתם בתורת ירושה, וע"כ איפשר לומר אף דאינה מסויים, אעפ"כ כשמפרשת אח"כ השה יורשת אותו הזכות, דירושה שייך אח"כ נמי דהא כה"ג אמרינן בכהן שהניח בן חלל נמי דמפריש מעות והוא יורשו מאבי אמו כהן משא"כ באשה שנתגרשה אין לה שום זכות מבעלה אח"כ ע"כ סובר הירושלמי דדוקא במעשרות שמסויימת שהמעשרות בתוך התבואה ע"כ איכא למימר שזכתה בעצמה, משא"כ אם אכלה תרומה שמשלמת אח"כ חולין והם נעשים תרומה, דהחולין לא הוי מתחילה שתזכה בהם, ע"כ לא מהני, וכן בפ"ח נמי לא תוכל להפריש ותזכה בהם, כיון שלא הי' מתחילה, משא"כ בירושה, שכח הירושה ישנו אח"כ נמי, וע"כ תוכל להפריש ויורש' אותם ודו"ק

ואף שביארתי שבתשלומי תרומה אינו יוצא בהפרשה אע"ג שירש מאבי אמו כהן וכמו דפסק הרמב"ם כר"י, והא דקאמר בירושלמי דבדבר שא"צ ליתנו לכהן, אף ר' מודה היינו לר"ל שסובר דבירש מאבי אמו כהן מפרישה לעצמו, משא"כ לר"י, אפ"ה בספק כהן ובס' תרומה מפרישה ומעכב לעצמו דכיון דא"צ ליתן משום דהממע"ה ע"כ סגי בהפרשה, וכן בס' פ"ח מפריש ומעכב לעצמו, משום דכיון דמצד ממון א"צ ליתן, ממילא סגי בהפרשה הוא הדין בס' צדקה, וכן בס' מתנות כהונה, דכיון דמצד ממון הממע"ה ממילא אין בה מצות נתינה, וכמו שהארכתי באריכות בספרי ע"י (סי' טו) עי"ש

אך לכאורה לא יתיישב מה שביארתי לעיל דתשלומי קרן וחומש אם נשבע לו דכיון דאינו כפרה ממש אלא דמעכב כפרה, וע"כ הם רק בתורת חיוב דמים, וע"כ כיון שמחל לו ואינו צריך לשלם מחמת חיוב דמים, ממילא אינו מחויב מחמת כפרה נמי, דהא הרא"ש כתב בב"ק (דף קה) בהא דבעי רבא נשבע עליו מהו כיון דאלו איגנב בעי שלומי ממונא מעלי' קא כפר לי', או דילמא השתא מיהו לא כפר לי' ולא כלום, ומסיק דאמרינן הואיל ואלו מגניב בעי לשלומי ממונא מעלי' קא כפר לי' ולא מכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעליא אלמא אע"ג דמצד חובת דמים יכול לומר לו הרי שלך לפניך אעפ"כ צריך לשלם לו דמי חמץ מעליא משום דהוי כפרה

ולכאורה הי' אפשר לומר כמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש ה) שהארכתי שם דתלי באם תלוי האיסור בממון או לא ע"ש, וכן ביארתי שם אהא דאיתא דהנשבע לפרוע לחבירו לזמן והגיע השמיטה בנתיים או שמחל לו פטור משבועתו ובסעיף שאחר זה כתב הרמ"א דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא הי' חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם מחמת שבועתו, וביארתי דהתם אם נשבע לפרוע לחבירו תלוי האיסור בממון וכיון שנמחל הממון ממילא אזלא שבועתו דכיון שהגיע השמיטה אי מחל לו ליתא לחובת ממון משא"כ אם נשבע לשלם לו אע"פ שלא הי' חייב מ"מ חייב מכח שבועתו דהתם כיון דלא היה חיוב כלל ואעפ"כ נשבע וא"כ לא תלי האיסור בממון וע"כ חייב לשלם מכח השבועה אע"פ שאינו חייב לשלם מחמת חובת ממון ע"ש באריכות)

ולפ"ז הי' אפשר לומר לכאורה דכיון דחמץ שעבר עליו הפסח לאו בר דמים הוא דהא אסור בהנאה ויכול לומר לו הרי שלך לפניך, ואם נשבע צריך לשלם מחמת דאלו מגניב ממונא קא כפר לי', וא"כ חייב לשלם מחמת הכפרה אע"ג דלא הוי חיוב דמים, ע"כ אינו תלוי הכפרה בממון משא"כ אם נשבע על הגזילה שיש בו חיוב דמים ואע"ג דמעכב כפרה, אעפ"כ כיון שמחל לו על הדמים ממילא ליתא נמי לכפרה כמו שביארתי

ובזה היה מתיישב מה שהקשה היש"ש, וכן המ"ל (בפ"ב מה' גזילה) על הרא"ש מהא דאמרינן בספ"ט דב"ק (דף קי) בעי רבא כהנים בגזל הגר בזמן הבית יורשים הוי או מקבלי מתנות הוי, למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח, אי אמרת יורשין הוי היינו האי דיירתי מורית ואי אמרת מקבלי מתנות הוי מתנה קא אמר רחמנא דיתיב להו והא לא קא יהיב לי' מידי דעפרא בעלמא הוא, והא דצריך ליתן לכהנים בגזל הגר היינו לאחר שנשבע, וא"כ לדעת