נחלת יהושע מח

דס' דאוריית' הוא וד"ת מוטלת עליו לגרשה ה"ל גט מעושה כדין אבל הכא דמספק' לן הלכת' כמאן אין מוציאין אותה בע"כ כיון דלכשת"ל דהלכה כמאן דמיקל ה"ל גט מעושה, אלמא דס' דדינ' הוא רק בתורת ס'

ובזה יש ליישב הא דמשמע בפ"ק דב"מ (דף ו) דאם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו הוי לגמרי כדידי' ונכנסין לדיר להתעשר ואינו פוטר ממונו בממונו של כהן משום דהוי לגמרי כדידי', ובב"ב (דף פא) אמרינן שם דלר"מ באילן א' דספוקי מספק' לי' ולרבנן בשני אילנות דמביא ואינו קורא ופריך ודילמ' ביכורים נינהו ובעי קרי' ואמאי לא נימא כיון דספוקי מספק' לי' א"כ מספק לא קנה קרקע וא"כ הוי כמו דלית לי' קרקע ואמאי מביא, וכבר הארכתי בזה לקמן בתשובה (סי' כב) ולפי מה שכתב מהריב"ל אפשר לומר דס' דמציאות כמו בס' בכור כיון דאמרינן דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, ע"כ הוי בתורת ודאי משא"כ בס' דדינ' דגרע יותר דאין לומר בזה כיון דקי"ל דארעא בחזקת מ"ק קיימי ע"כ הוי כמי שאין לו קרקע בודאי דדילמ' הלכה כמ"ד דיש לו קרקע, ועי' לקמן (סי' כב) מה שכתבתי שם, ובזה נדחה ג"כ מה שכתבו האחרונים דס' דדינא הוי כמו דאיקבע איסור' וחמיר יותר מס' דמציאות דלפי מה שכתב מהריב"ל דבספק דמציאות כופין לגרש, משא"כ בס' דדינ' אלמא דס' דדינא גרוע יותר מס' דמציאות

ועוד תמוה לי ביותר, מה שראיתי להפמ"ג ביו"ד (סי' כה ס"ק כז) שכתב הב"ח דס' טריפה פטור מכיסוי משום דלא קרינן בי' אשר יאכל, דלא מיבעי למ"ד דס' דאורייתא אסור מן התורה א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפי' להר"מ ז"ל דמדרבנן הוא דאסור, מ"מ הא כתב בשורש הא' דכל מידי דרבנן הוי ג"כ בכלל לאו דלא תסור, וא"כ לא קרינן בי' אשר יאכל, וע"כ אפי' אם הוא מדרבנן, אפי"ה פטור מכיסוי

והוא תמוה דהא אמרינן בחולין (ד' פה) אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים, ור' שמעון בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים, דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה, ואפ"ה אמרינן בפ"ב דחולין (ד' כז) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התור' נחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כיסוי, אלמא אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ומדרבנן הוא דאסור, אפ"ה בעי כיסוי, ולא אמרינן דלא קרינן בי' אשר יאכל, והכי אמרינן בחולין (ד' פו) לא מיבעי קאמר לא מיבעי צא טרוף דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן החורה, נחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כיסוי, קמל"ן כאשר צויתיך, אלמא אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה, ואע"ג דמדרבנן אסור לאכול, אפ"ה ה"א שחיטה ראוי', היא ובעי כיסוי]

נחזור על הראשונות למה שכתב הרמב"ם (פ"י מהלכו' שגגות דאינו מביא חטאת העוף, דאפשר לכאורה ליישב עוד על מה שהקשה השעה"מ דהא גבי ס' נזיר שנטמא מביא חטאת העוף בספק, אע"ג שאינו אסור לאכול בקדשים דלכאורה אפשר לומר דהטעם דאינו מביא חטאת העוף הבא על הספק, דהתם הוא לכפרה ובכפרה בעינן דוקא ידיעה בתחילה וכמו דאמרינן בכריתות (דף ז) אלו מביאין קרבן כו' מאי עבדין כו' וחטאת העוף ס' ומתני ומי אית לי' לר' יוסי תנאה והתנן ר' שמעון אומר מביא שניהן חטאת אחת, ר' יוסי אומר אין שניהן מביאין חטאת אחת אלמא לר' יוסי לית לי' תנאה, אמר רבא מודה ר' יוסי במחוסר כפרה מ"ש התם גברא בעי ידיעה דכתיב או הודע אליו חטאתו הילכך לא מתיין ומתני, אבל הכא כי מתיין נשים קרבן לאשתרוי' באכילת קדשים כדתני סיפא דההיא ר' יוסי אומר כל חטאת שהיא באה על חטא אין שתים מביאות אותם, וא"כ כיון דבחטא בעינן ידיעה בתחילה א"כ בספיק' דדינ' אינו יודע שמחויב קרבן א"כ מהו הפעולה שיביא חטאת העוף, והא דמביא חטאת העוף הבאה על הספק היינו דוקא במחוסרי כפרה דבמחוסרי כפרה לא בעינן ידיעה בתחילה כמו שמוכח בכריתו' (דף ז) ואפשר לומר כיון שיודע שחטא, אע"פ שאינו יודע שמחויב קרבן אפ"ה יכול להביא חטאת העוף על הספק כיון שמ"מ ידע שהוא חטא אע"ג דמבעי לי' בגמ' אם מתחייב קרבן עולה ויורד אעפ"כ יודע בעצמו שחטא, ובזה יתיישב מה שהקשיתי בספרי עמק יהושע (דרו' ח) על המקנה שכתב שיביא אשם מעילה או בעדו או בעד השליח, והקשיתי שם דהא לדעת הרמב"ם בעינן באשם מעילות ידיעה בתחילה ע"ש באריכות, אבל אי אמרינן דכיון שידע שחטא אעפ"י שאינו יודע שמחוייב קרבן אפ"ה מצי לאתויי על הספק לא קשה, ועיין ברמב"ם (סוף ה' שגגות ה"ה) הורה עם ב"ד בשגגה ושגגו הם בדם והוא בחלב אינו מתכפר לו עם הצבור אלא מביא פר לעצמו, ועיין שם בכ"מ ק ודוק היטב

אבל נ"ל דאין צריך לכל זה דכוונת הרמב"ם דאינו מביא חטאת העוף הבא על הספק דאע"ג דמיבעי' לי' בגמ' אם צריך להביא קרבן, אפ"ה ה"ל ספק ידיעה וחטאת העוף הבא על הספק מכפר לפי אופן הידיעה כמו אשם תלוי דבא על הספק, והא דבעינן ידיעה בתחילה היינו דאם נודע לו אח"כ אינו מספיק מה שהביא בתחילה בספק ידיעה והא דאמרינן בכריתו' (דף כב) על פלוגת' דר' טרפון ור' עקיבא דאמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה, דאל"ה איך מצי להביא על הספק ולהתנות אם ודאי מעלתי כו' דאי אשם בעי ידיעה בתחילה הא לא ידע מתחילה היינו משום שאם יודע לו בסוף לא מהני מה שנודע לו בתחילה בספק שיתכפר על ודאי ידיעה שאח"כ אבל מ"מ לכל הפחות מהני על ספק ידיעה, ע"ז אומר דמדברי שניהם נלמוד דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה, דאל"ה מהו הפעולה שיתנה הא על הספק מביא אשם תלוי, ואם יתוודע לו אח"כ לא יהא פעולה דהא לא הי' לו תחילה ידיעה ודאית, אבל מ"מ מועיל על ידיעת ספק, ועיין בשבת (דף עב)

ובזה יתיישב מה שהקשה המ"א (בריש או"ח) דמהו הפעולה אם יאמר אם נתחייבתי חטאת כיון דחטאת בעי ידיעה בתחילה, א"כ מהו הפעולה כיון דאין לו ידיעה בתחילה ע"ש, דלפי מה שביארתי דלפי אופן הידיעה היא הכפרה א"כ מתכפר במקצת, וא"כ כיון דמצד האמירה לא הוי חולין בעזרה דזה הי' ניח' לי' להמ"א דאע"ג דאינו יודע בבירור אם חטא, אפ"ה מצי למימר אם נתחייבתי חטאת דבאמירה לית' משום חולין בעזרה אלא דהי' קשה לי, דמהו הפעולה, דלפי מה שביארתי מכפר על ס' ידיעה לפי ערך הידיעה כמו אשם תלוי, וכ"ת א"כ הא אומר אם נתחייבתי אשם תלוי זה אינו דהא יש כמה דברים שאין מביא עליהם אשם תלוי כגון בקרבן עולה ויורד, ע"כ יאמר אם נתחייבתי חטאת דהא הרמב"ם כתב דהא שאין מביא חטאת העוף הבא על הספק הוא משום חולין בעזרה, וע"כ יכול לומר אם נתחייבתי חטאת כיון שאין בזה משום חולין בעזרה [ובזה יתיישב מה שדקדק הק"ע בירושל' (פ"ק דנדרים) על הא דאית' בנדרים (דף י) ר"י אומר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, ופי' רש"י לפי שאין כו' שהיו מתייראים שלא יעשו שום חטא, ורוצים להביא קרבן להתכפר עליהם, משמע שהיו מביאין חטאת זה להתכפר עליהם על ס' חטא, אחר שלא נודע להם, והקשה הק"ע דהא חטאת בעי ידיעה בתחילה דכתיב או הודע אליו חטאתו, והביא מה שכתב המג"א (סי' א) ואף שמדברי רש"י בשבת (דף עא) משמע דלא בעי ידיעה בתחילה מ"מ למסקנ' בעי ידיעה כו' ע"ש שנדחק בזה, אבל לפי מה שכתבתי דמכפר