נחלת יהושע מז

רק על צד הס' אפ"ה לא הוי איש לפי אכלו כיון שהוא טמא מספק וא"כ לא גרע מחולה. (וכה"ג הקשו התוספ' בפסחים (דף סט) דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא איש לפי אכלו לעכב, ונראה לרשב"א דאיצטריך לאשמועינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון נינהו)

אלא ודאי דכיון שהוא טמא רק מספק אף שאינו ראוי לאכול אפ"ה לא מקרי אינו ראוי לאכילה רק בתורת ספק וע"כ סובר ר' יוחנן דמשלחין אותו לדרך רחוקה דאל"ה דילמא הוא טהור ונמצא מבטל מצות פסח, וה"נ אע"ג דכתיב אשר יאכל וס' טריפה אסור לאכול מן התורה מספק אפ"ה חייב בכיסוי משום דכיון דהוא בתורת ספק א"כ דילמא כשירה היא והוי אשר יאכל אלא שאנו מטריפים אותו מחמת ספק

והכי משמע קצת מהא דתנן (פ"ב דביכורים) כיצד שוה לבהמה כו' ואינו נלקח בכסף מעשר לוכל בירושלים ובירושלמי שם ואפילו בשעה שהיו לוקחים בהמה לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר ליאכל בירושלים וע"ש מה שפי' מהרא"פ לא מיבעי חיי' בודאי דלא יקח ע"ש באורך והנה טעה טעות גדול שסבור המפרש מהרא"פ שחי' אינו נלקח בכסף מעשר שני יותר מבהמה, ונעלם ממנו הא דאמרינן במנחות (דף פא) ע"ש ברש"י דכך הוא הדין לעשות ליקח ממעות מ"ש בהמה לשלמים וחי' לבשר תאוה והעור יצא לחולין ע"ש ברש"י ותוספת ובפי' הר"מ והר"ש, וע"כ נראה לי שצריך לגרוס בירושל' ואפילו בשעה שהי' לוקחין חיה לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מע"ש לאכול בירושלים, וכמו דאמרינן בירושל' פ"א דמ"ש בראשונה היו אומרים לוקחים בהמה לבשר תאוה והי' מבריחין אותן מע"ג המזבח חזרו לומר לא יקחו אפי' חי' אפי' עופות, וע"ז אומר ואפי' בשעה שהי' לוקחין חי' לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים והטעם דילמא בהמה היא, והנה התוספת במנחות כתבו הטעם וז"ל והא דשרינן חיה לבשר תאוה טפי מבהמה נראה דנפקא לן מהא דתני' בספרי ואכלת מעשר דגנך מה להלן שלמים אף כאן שלמים כו' והך דרשא לא שייכא בחיה אלא בבהמה הראויה לקרבן וא"כ לכאורה אמאי לא יקחו כוי לבשר תאוה כיון דסוף סוף לא יכול להקריב הכוי משום ספק חיה א"כ אמאי לא יקחו את הכוי לבשר תאוה כמו חיה דא"א להקריב וע"כ לוקחין לבשר תאוה וכוי נמי אסור להקריב משום ספק חוה וא"כ אמאי לא יקחו אותו לבשר תאוה כיון דאסור להקריב אותו שלמים, אלא ודאי כיון דזהו מחמת ספק חיה ע"כ אין לוקחין אותו לבשר תאוה משום ס' בהמה אע"פ שסוף כל סוף אינו יכול להקריבו לשלמים מחמת ס' אעפ"כ אין לוקחין אותו לבשר תאוה

וכן מצינו באשם תלוי אע"ג דמביא על ספק דקביע איסור' וא"כ הוי ס' דאוריית', וחייבתו התורה להביא א"ת מספק אם חטא, אפ"ה אינו רק בתורת ס' ולא בתורת ודאי כמו דאמרינן בכריתות (דף יח) דהשוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וחכמים פוטרים דבעי קביעות' לאיסור' וכמו שכתב הלח"מ לדעת הרמב"ם בפ"ה מה' מעשה הקרבנות דאפילו רבנן דאמרי דגמר ומקדיש הכא מודו דפטור המקריב בחוץ דאע"פ שהקדישו מ"מ כיון דלא היה ספק חטא לא היה מקדישו לא הוי הקדש גמור ולא חיבתו התורה רק על צד הספק בלבד, ועיין ברמב"ם (פי"ח מה' מעה"ק ה"ו) בהתוספתא שהביא הראב"ד ומה שכתב הכ"מ שם, ועיין בפמ"ג (שער התערובות) על מה שכתב הצ"צ דאשם תלוי בא על הספק, ואפילו נודע לו אח"כ שאכל שומן לא הוי כמביא חולין בעזרה וביצה נמי כה"ג כו' וכתב עליו הפמ"ג מ"ש אם נודע אח"כ לא הוי כמביא חולין בעזרה לא ידענא מאי נ"מ ומאי הוי לי' למיעבד, ואי נודע קודם זריקת דם אפשר דאה"נ דלא יזרוק והבשר ישרף דהוי חולין בעזרה ע"ש, ומה שכתב אפשר הוא תמו' דהא משנה מפורשת בכריתו' (דף כג) אם משנשחט נודע לו ישפך הדם והבשר יצא לבית השריפה, ואפשר דכוונת הצ"צ הוא על הא דתנן התם נזרק הדם והבשר יאכל ואמרינן בגמ' (דף כד) משום דכתיב ולא ידע והוא לא ידע בשעת סליחה, וע"כ יאכל הבשר וא"כ מסתמ' לית בה חולין בעזרה משום דכיפר על הספק ודוק

והכי מוכח נמי ממה דאמרינן ביבמות (דף מא) מהו שיחלץ בתוך ג' כו' קרא עליו המקרא הזה אם לא יחפוץ הא אם חפץ יבם כל העולה ליבום עולה לחליצה מתיב רב חיננא הספיקות חולצות ולא מתייבמת כו' הכי השתא התם אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום הוא הכא אם יבוא אלי' ויאמר דהא לא איעברא מי משגחינן בי' דהא קטנה דלאו בת עבורי היא, ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים אלמא דאע"ג דמספק אינו עולה ליבום אפ"ה עולה לחליצה משום דאם יבוא אלי' ויאמר, אך התם הוא משום דעל צד שחולץ היינו משום דשמא הא קידש ע"ז הצד מקרי דעולה ליבום אם היינו יודעים, אך שאין אנו יודעים עז אומר אם יבוא אלי' ויאמר כו', והראי' דהא אומר דקטנה לאו בת עבורי היא, ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים אע"ג שזהו רק מדרבנן, אפ"ה כיון שהוא על ב' הצדדים דאפילו לצד שלא נתעברה צריכה להמתין ג' חדשים ע"כ מקרי דאינו עולה ליבום משום דהוא על כל פנים אפי' לצד שחולצות משום דילמא לא נתעברה דהא אפילו קטנה שאינה ראויה לילד בעינן ג' חדשים ע"כ מקרי דאינו עולה ליבום

והק"ע שגה בזה דביבמות בירושל' אמרינן התם (בפ' טז ה"א) רב שאיל לרבי חיי' רובה ותמתין שלשה חדשים ותחלוץ מיד מה נפשך אם בן קיימה הרי לא נגעה בחליצה אם אינו בן קיימה הרי חליצתו בידה, וע"ש בק"ע שכתב וז"ל וקשה תקשי לרב אמתניתין דהחולץ למה לא תחלוץ קודם ג' חדשים, והכי פריך לעיל הירושל' ותירץ דהתם משום הבחנה, והא דלא חלצה מיד ואח"כ תמתין ג' חדשים תירץ דחיישינן שמא תנשא ועיין בבלי (דף מא) ע"ש עכ"ל, ושגה בזה דהתוס' הקשו שם דנימר דחיישינן שמא תנשא ודחו לה ע"ש, והטעם הוא משום דבג' חדשים א"א לה לחלוץ משום דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה דאפילו אם יבוא אלי' ויאמר דלאו בת עיבורי היא מי משגח בי' דהא קטנה דלאו בת עבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים משא"כ גבי צרתה לאחר ג' פריך הירושל' ותחלוץ ממ"נ דאם נתעברה הצרה אינה צריכה חליצה דמותרת בלא חליצה דלא ידע השתא אכתי מהא דהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם עד דמסיק הירושל' לבסוף ואם אינה מעוברת יוצאה בחליצה אע"ג דאינו עולה ליבום דילמא צרתה מעוברת ואפ"ה מותרת בחליצה משום דאלו יבוא אלי' ויאמר דלא נתעברה הצרה היתה עולה ליבום וע"כ הוי כמו עולה ליבום וכמו דמסיק הש"ס ביבמות (דף מא) גבי הספיקות חולצת ולא מתייבמת הכי השתא התם אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום הוא, אבל הכא כו' דהא קטנה דלאו בת עבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים, והכא נמי אלו יבוא אלי' ויאמר דצרתה אינה מעוברת חליצתה חליצה וע"כ פריך שפיר דתחלוץ ומותרת ממ"נ דאם נתעברה מותרת בלא"ה לפי הס"ד דלא ידע דהולד אינו פוטר עד שיצא כו' ואם אינה מעוברת יוצאה בחליצה, ולא אמרינן בזה כל שאינו עולה ליבום כו' כמו שביארתי

ועיין בשעה"מ (הלכות איסורי ביאה) מה שהביא בשם מהריב"ל שנסתפק לו היכא דמחולקים רבוותא באיסור ערוה קצתם אומרים שהיא אסורה לבעלה וקצתם אומרים שהיא מותרת, אי אזלינן בתר המחמיר כיון דהוי דבר שבערוה או דילמא לא נוכל לכופו לגרש, כי היכי דלא ליהוי גט מעושה, וכתב דאפשר לומר בס' דמציאות כגון ס' קרוב לו וס' קרוב לה וכיוצא בה מוציאין אותו בע"כ כיון