נחלת יהושע מא

ספק הקדש מוקמינן בחזקת מ"ק וא"כ אמאי קדוש לפי מה שכתב המחנה אפרים

ש לומר ע"פ מה שכתבו התוספ' שם בנדרים ואפשר (דף יט) שהקשו אהא דאמרינן התם אלא הא ר' יהודה והא ר' שמעון, דתני' הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או נאבד ר' יהודה מתיר ור' שמעון אוסר, וא"ת היכי מייתי קרבנו והלא חולין בעזרה הוא דשמא אין בכרי הזה מאה כור ואין הנדר חל, וי"ל שנודר ע"ת אם יש בו מאה כור הריני נזי' ואם לאו הריני נזיר נדבה, ומתניתין דסתם נדרים להחמיר מיתוקמא כר' שמעון, וא"ת והלא לר' שמעון לא הוי נזיר ודאי אלא נזיר מספק וצריך להתנות לרבנן אם יש בו מאה כור, אבל במתניתין קתני אסור בודאי קאמר ג"כ למלקות כו', ויש לומר דבמתניתין איכא נדר ודאי אלא שהוא נודר בלשון דמשמע איסו' והיתר, אבל הכא דהנדר אינו נדר ודאי דשמא אין בכרי מאה כור, וא"כ מאי מדמה הא דר' שמעון לנדר דבמתניתין הנדר ודאי והכא הנדר ספק, וי"ל דה"ק ור' שמעון אוסר אלמא אפי' בנדר מס' נזיל לחומרא כ"ש במתניתין שהנדר הוי ודאי שתופשין חומר המשמעות ע"כ, ונ"ל שהפי' הוא כמו שכתבו התוס' והרא"ש דסתם נדרים להחמיר היינו שדעתו כמו שיפרשו חכמים, וע"כ כיון שחכמים תופסים לחומר' ממיל' חזר להיות כודאי ולוקין, א"כ בהא דסתם נדרים להחמיר הוי בתורת ודאי דאפשר לומר דכיון דמחית אינש נפשי' לספיק' הוא בתורת ודאי

והכי משמע בירושלמי (פ"ק דנדרים ה' ב) ר' ירמי' בעי דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם קרבן מהו לוסר עצמו בו, והא תנינן קונם כו' ולכאורה הוא תמוה דמאי בעי לר' ירמי' הא מתניתין היא סתם נדרים להחמיר ולפי מה שביארתי הי' אפשר לומר שנסתפק ר' ירמי' אם הא דסתמן אסור היינו בתורת ס' אבל לא שחזר להיות כודאי, או כיון שדעתו כמו שחכמים מפרשים וחכמים תופשים לחומרא, א"כ ממילא חזר להיות כודאי וע"ז אומר והא תנינן קונם, ואע"ג דמשמע נמי לשון קנס אפ"ה תופשין לחומרא וחזר להיות כודאי ומביא ע"ז קרבן, אלא ודאי הא דסתם נדרים להחמיר היינו בתורת ודאי משום שדעתו כמו שחכמים מפרשים, וע"כ מביא קרבן בקונס, וכמו דאמרינן בשבועות (ד' כב) דיש מעילה בקונמות אע"ג דמשמע נמי לשון קנס, וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דנדרים) אלא כי אנן קיימין באומר א' מכל הלשונות הללו נזרתי, אם תופש א' מהם תחול עליו נזירות ואם לאו לא תחול עלי' נזירות, אלמא דחזר להיות כודאי כיון שדעתו כמו שחכמים מפרשים

אבל אעפ"כ התם הוא בעיקר הנדר דאל"ה אין בנדרו ממש, וע"כ תופסין לחומרא, אפי' בתורת ודאי, וכמו שכתב המ"א (סי' יב) מה שכתב הרא"ש דסתם נדרים להחמיר ולא מוקמינן גברא אחזקתי' שלא נדר, משום דמסתמא לנדר נתכוין דאל"כ לשתוק, [ומה שכתב שם המ"א דכה"ג שאין הנדר חל בשעת הנדר אלא לאחר זמן הוא שיחול כל היכא דמספקא לן אי חל אי לא חל מוקמינן גברא אחזקתי', הוא תמוה מהא דאמרינן בעירובין (ד' מג) באומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו מותר לשתות יין בשבתות ויו"ט וכו' וקאמר התם דקאי אימת דקא נדר, אלימא דקאי בחול כיון דחל עליו נזירות היכא אתא שבתא ומפקע לי', אלא דקאי בשבתא וקא נדר ההוא יומא דשרי לי' מכאן ואילך אסור, וא"כ לפי מה שכתב המ"א דאם הנדר אינו חל מיד מוקמינן גברא אחזקתי', וא"כ הכא אמאי נזיר מספק, דהא בשבת מותר דלא אתא אליהו מאתמול שאין אליהו בא בע"ש ועיו"ט, דהא אפי' מחית נפשי' לספיקא אינו אלא בתורת ספק (וע"כ פסק הרמב"ם דמותר משום דלא מחית אינש נפשי' לספיקא עי"ש בכ"מ ובלח"מ) ויש ליישב]

עכ"פ היינו דוקא בהא דסתם נדרים להחמיר, משום דסתמא לנדר נתכוין דאל"כ לשתוק אבל גבי כוי דהקדיש חייתו ובהמתו דמחמת שלא יהא הכוי בכלל הקדישו לא יתבטל בזה הקדישו, וא"כ אמאי קדוש מספיקא לפי מה שכתב המ"א

וראיתי להנתיבות בחוה מ (סי' ס) שהביא מה שכתב הב"י באה"ע (סי' קיד) מה שכתב הרשב"א בתשובה שכל שמקבל עליו לזון כו' כל זמן שצריך מזונות משמע, וכמו שאסר על עצמו סתם שלא יאכל מן המינים שאסור בהם לעולם וכדאמרינן פ"ד דנדרים (דף כח) כיון דאמר יאסרו כל פירות העולם עלי איתסר כל פירי דעלמא עילוי', ופרקינן דאמר היום כו' אלמא כל סתם כלעולם דמי, והרא"ש בתשובה (כלל ששי סי' צד) כתב שהמקבל עליו לזון את חבירו בסתם, או יתן ק' זהו' לשנה, בשנה אחת נפטר מנדרו, וכתב הנתיבות ליישב דעת הרא"ש דלא תקשי' עלי' מההיא דנדרים (דף כח) דהא דילפינן שטרות מנדרים היינו מה שהוא בתורת ודאי דהיינו עד ולא עד בכלל, (וכן כתב הר"ן בנדרים (דף סו) דילפינן שטרות מנדרים וכמו דאמרי' בסוף הפרק שם (דף סג) אבל בהך דנדרים דמעייל אינש נפשי' לספיקא היינו שדעתו שאפי' מה שהוא בתורת ספק תחול עליו כודאי ולא בתורת ספק, והוכיח ג"כ מהא דכוי דקדוש מספיקא, ואמאי לא אמרינן דכיון דספק הוא אינו קדוש מספיקא כמו שכתב הרמב"ם גבי הקדיש נכסיו, דמיבעי לי' בב"ב (דף קמח) דספיקו לקולא עי"ש, אלא ודאי דדעת הנודר שיהי' נתפש בכל מה דאפשר לספק בלשון אבל בממון לא שייך הך סברא דמעייל אינש נפשי' לספיקא תדע דבכל מקום שמצינו בנדרים ונזיר הסברא דמעייל אינש נפשי' לספיקא הוי נזיר ודאי וכן בנדרים הוא ודאי ולוקין עליו

וכבר ביארתי דבכל מקום דאמרינן מחית אינש נפשי' לספיקא הוא בתורת ספק, חוץ מבהא דסתם נדרים להחמיר דאל"ה יתבטל נדרו וכמו שכתב הלח"מ על הרמב"ם שפסק (בפ"ב מה' נדרים ה' ח) וכן האומר הפירות האלו עלי חרם אם כחרם של בדק הבית אסור, ואם כחרמי כהנים מותר שהם ממון שלהם ואין בה איסור ואי סתם אסור, והקשה הלח"מ דכיון דהרמב"ם פסק בפ"י מה' ערכין דסתם חרמים לכהנים א"כ אמאי אמרינן דסתם אסור הרי סתמו לכהנים, ותירץ דשאני הכא דיש לנו לקיים דבריו כל מה שנוכל, וכיון דאם מתפיס בחרמי כהנים אינו נדר כלל אית לן לומר דמתפיס בחרמי שמים, ועיין בירושלמי (פ"ב דנדרים ה' ד) כמאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית ברם כמ"ד סתם חרמים לכהנים אפי' בגליל יהא מותר עי"ש אבל בלא"ה אפי' אי אמרינן דמחית נפשי' לספיקא הוא רק בתורת ספק והא דאמרינן בנזיר (דף לד) ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה חי' כו' הוי נזיר ודאי ומזה הביא ראי' בס' מק"ח, עיין ברמב"ם שם שכתב הטעם משום שיש ב' דרכים שוה לחי' ולבהמה עי"ש בלח"מ שהאריך בזה אבל בלא"ה בכל מקום דאמרינן מחית אינש נפשי' לספיקא הוא בתורת ספק

וכן כתבו התוס' בהדי' בפ"ב דנדרים (דף יט) אהא דאמרינן התם המקדיש חייתו ובהמתו הקדיש את הכוי, ר' אלעזר אומר לא הקדיש את הכוי וכתבו התוס' דנראה לר"י דפליגי בכל ענין בין הקדיש את שניהם (פי' חי' ובהמה) בין לא הקדיש אלא א' מהם, דת"ק סובר הקדיש א' מהם קדוש מספיקא ואם הקדיש שניהם קדוש בודאי, ור"א סובר דאפי' הקדיש שניהם לא הקדיש דאין דעתו אלא לחי' ולבהמה ודאי, אלמא דלת"ק אינו קדוש רק מספיקא, וא"כ אמאי לא אמרינן דמוקמינן אחזקתי', (ועיין במ"ל ברמב"ם ספ"א מה' נזירות שכתב יש להסתפק באומר הרני נזיר לכשיהי' לי בן או בת וילדה טומטום מה