נחלת יהושע לח

עובר משום שהי' פושע שהי' לו להקריב מתחילה וכמו שכתבו התוס' בספ"ב דחולין (דף מ) דשבת לא חשיב מחוסר זמן דאין זה אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד, דוחה ל"ת דשבת

[וכה"ג כתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב) שהקשו דלמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט א"כ קטן דאי אפשר לו להקריב ביום ראשון, כיון דהוא רק מדרבנן, א"כ אמאי מביא אח"כ, דכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני, ותרצו דהיינו דוקא אם גברא לא חזי, כגון חיגר ביום הראשון, אבל הכא כל חיוב שישנו בשני ישנו בראשון אלא משום שאין היום ראוי והט"א תירץ דהחילוק הוא דאם לא חזי מחמת היום, יש לו תשלומין והיינו משום דקיי"ל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפי' של יחיד, כמו פר יוהכ"פ וחביתי כה"ג כדאמר בפ"ה דיומא (ד' נ), וע"כ הא דאין עולת ראי' וחגיגה דוחין את השבת היינו משום שיש לו תשלומין ואי אמרת דבחל בשבת דאין לו תשלומין משום דלא חזי בראשון, וא"כ ממילא הוי זמנו קבוע ודוחה את השבת ע"ש שהאריך בזה ותמיהני דא"כ בטומאה נמי הכי הוא דאי אמרת דאין לו תשלומין א"כ הוי זמנו קבוע ודוחה את הטומאה ואפי' בראשון ולפ"ז תקשי מהא דאמרינן בפסחים (ד' פ) עולא אמר משלחין א' מהם לדרך רחוקה כו', ויטמאנו במת מדחיהו אתה מחגיגתו ופריך אפשר דעביד בז' דה"ל שמיני שלו, קא סבר עולא כולהו תשלומין דראשון, דחזי בראשון חזי בכולהו, והשתא לפי דברי הט"א א"כ בנדחה מחמת הטומאה לא נימא נמי דכיון דלא חז' בראשון כו' דאי אין לו תשלומין דוחה בראשון דה"ל זמנו קבוע ובמ"א ביארתי לתרץ דברי הט"א]

וא"כ מוכח מהירושלמי דאע"ג דבעינן השלמת כל הג' רגלים שאם הומם אינו עובר על ב"ת, ואעפ"כ באונס סובר הירושלמי, דאעפ"י שנאנס אח"כ עובר, אלמא דאונס עדיף דעובר על ב"ת אעפ"י שאח"כ הוא באונס, היינו דוקא באונס, שהי' ידוע לו מתחילה שיהי' אונס, דהיינו שיהי' רגל שלישי בעצרת, אבל אונס שלא הי' ידוע לו מתחילה, והשלמת הלאו דב"ת אינו רק בסוף שלשה רגלים, ואח"כ אירע לו אונס, א"כ איך יתחייב מתחילה

וא"כ כיון שביארתי דאפי' במצות מילה שצריך מן הדין למול בכל יום וכל יום קאי בחיוב כרת, אלא שאם מל אח"כ נפטר ואפ"ה כיון דהחיוב נמשך כל ימי חייו, ע"כ אם נאנס אח"כ פטור, וא"כ מכש"כ בשבועה שהוא מחייב את עצמו, אע"ג דבודאי צריך לקיים מיד, וכמו שאבאר, אפ"ה אם נאנס אח"כ פטור, אע"ג שלכתחילה צריך לקיים מיד וכמו שכתב המ"א באו"ח (סי' תקסח ס"ק יג) (ומ"ש דלזמן מועט לא חיישינן שמא ימות, השגתי עליו במ"א דזה כתב הרא"ש למ"ד דלא חיישינן שמא ימות, אבל לדידן קיי"ל דאפי' לשעה מועטת נמי חיישינן שמא ימות, כמו דאמרינן בגיטין (ד' כח) דה"ז גיטך שעה אחת סמוך למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד) אפ"ה אם נאנס אח"כ פטור כיון דהזמן נמשך עד לאחר זמן, הרי האונס שאח"כ פוטרתו, (ועוד דלא דמי דהתם לענין תענית דהוי כמו צדקה, וכמו שכתב המהרי"ט דקיימי עניים, אבל לא בשאר נדרים)

ובזה יתיישב מה שהקשתי בספרי ע"י (סי' ב) על הא דאמרינן בירושלמי (פ"ג דשבועות) שבועה שאוכל כיכר זה היום ועבר היום ולא אכלה, (כצ"ל) ר"י ור"ל תרויהון אמרין לא טעמא דאהן כו' טעמא דר' יוחנן משום שאינו ראוי לקבל התריי' טעמא דר"ל משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה, מה מפקא מביניהון שרפה והשליכה לים, אין תימר משום שאין ראוי לקבל התראה פטור, ואין תימר משום שהוא בל"ת הרי יש בה מעשה, פי' דאי אמרינן הטעם משום דהוי התראת ס', ע"כ לא מהני מה שעבר והשליך לים, דבעינן התראה בשעת האיסור, ואין תימר דהטעם משום שאין במעשה הרי יש בו מעשה, והקשיתי על התוס' דשבועות (ד' ד) שכתבו להיפך, דלענין לאו שאין בו מעשה פטור, שהקשו שם דהיכי דייק מהכא דאוכל ולא אוכל לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, דילמא טעמא משום דהוי התראת ספק, וי"ל דמשמע לי' דפטור אפי' נשבע על הככר וזרקו לים, והתרו בו בשעת זריקה, ומיהו הא חשיב נמי התראת ס' למ"ד ביטלו ולא ביטלו כו' עי"ש דחשיב התראת ספק, ואפי' שיבר כנפיה, בפ' בתרא דמכות (ד' טו)

ולכאורה הוא להיפך מהירושלמי, דהירושלמי קאמר דאי משום שאין בו מעשה, הרי יש בו מעשה, ואי משום התראת ספק לא הוי התראה, אלמא דהירושלמי ס"ל כמו שכתבו התוס' אח"כ דהוי התראת ס' כמו בנשבע על תנאי בשבועות (דף כח), ובאמת לפי תרוצא קמא, משמע דהש"ס דילן ס"ל דלא הוי התראת ספק, ובשלמא לענין אם השליך הככר לים, אפשר לומר דמחולקין בזה הבבלי והירושלמי, דהבבלי ס"ל כיון שהמעשה אינו מעצמות האיסור, דהא אינו עובר על השבועה אלא במה שאינו אוכל וע"כ אפי' אם צירף לזה מעשה, אפ"ה לא הוי לאו שיש בו מעשה משא"כ הירושלמי ס"ל דהוי מעשה, אעפ"י שצירף לזה מעשה אחר הוי לאו שיש בו מעשה, וכמו שהבאתי הירושלמי פ"ח דכלאים דס"ל דאפי' חכמים נמי מודים במקיים כלאים ע"י מעשה שלוקה, ואין כאן מקום להאריך בזה ועי"ש בספרי (סי' ג)

אבל לענין התראת ספק משמע מהתוס' כמו שתירצו, דאם התרה בו בשעה שהשליך לים, לא הוי התראת ספק, ובש"ס ירושלמי אמרינן להיפך דהוי התראת ס', אפי' השליך הככר לים משום דבעינן התראה בשעת האיסור אבל לפי מה שביארתי דהירושלמי סובר דכל דבר דנמשך בזמן כגון אם נשבע שיאכל ויש לו שהות כל היום לאכול, אם נאנס אח"כ ולא אכל חייב משעה ראשונה וכמו שביארתי בענין תשלומי עולת ראי', דאפי' אם נפטר הח"כ חייב משעה ראשונה וע"כ אם נשבע שיאכל כל היום, הרי החיוב הוא על שעה ראשונה, והשאר הוא בתורת תשלומין וע"כ אם נשבע שיאכל הרי צריך לאכול מיד ואם לא אכל מיד יש לו תשלומין כל היום אבל אם לא אכל כל היום חייב על שעה ראשונה, ע"כ הוי התראת ספק דמיד אי אפשר להתרות, דהא אפשר שאם לא יאכל מיד יאכל אח"כ ויפטור משבועה ולא גרע משבועה על תנאי, ואם יתרו בו בשעה שמשליך הככר לים לא מהני כמו שמתרין בו בשעת התנאי, וביארתי לעיל (סי' ד') דגרע מביטלו ולא ביטלו דשם בעינן מזיד ועוד דשם עובר על שעת הביטול, דעיקר העבירה נמשך עד שעת הביטול אבל בתנאי אם עובר על התנאי הרי הוא עובר על למפרע, שהתנאי אינו מעצם האיסור, וע"כ לא מהני התראה, כמו דלא מהני התראה אם נשבע על תנאי, משא"כ לשיטת הש"ס דילן דאינו בתורת תשלומין אלא דעצם הזמן נמשך כל היום ולא דמי לפסח ראשון ושני דהתם כיון דמפסקי ע"כ לא הוי רק בתורת תשלומין וע"כ אפי' נאנס אח"כ חייב משא"כ הכא דבעינן שיהא מזיד מתחילה ועד סוף, ואם נאנס אח"כ פטור, וא"כ בשעה שמשליך הככר לים בשעה ההיא בעינן נמי שיהי' מזיד ובשעה ההיא עובר, וא"כ אמאי לא מהני התראה כמו דמהני בשעת הביטול אם ביטלו ולא ביטלו דעת הרמב"ם וכמו שביארתי בספרי עמק יהושע (סי' יט) שהעיקר כדעת הרמב"ם

וע"כ מוכיח הגמ' דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דהא אמרינן דאוכל ולא אכל לא לקי ואין לומר משום דהוי התראת ספק, דהא סתם תנא אפי' השליך הככר לים דלא הוי התראת ספק דלשיטת הש"ס דילן שהאיסור נמשך כל היום הוי התראה, וכמו שתירצו התוס' שם, והא דבירושלמי אמרינן להיפך דלא הוי התראה, היינו משום