נחלת יהושע לו

פליגי בזה לענין העורות אם יש להם הכח של יו"ט או של חול וע"כ אפשר דלא פליגי לענין עבודה דלענין עבודה פשיט' לי' דהוי של משמר הקבוע ,אך לענין זכיית העורות וכה"ג כתבו התוספת בסוכה (דף נה) בד"ה ובחילוק לחם הפנים דוקא בחילוקו שוין אבל בסילוקו וסידורו והקטרת הבזיכין למשמר הקבוע כו' ע"ש ועיין בב"ק (דף קי) ויתיישב בזה קושי' המ"ל דמ"ט לא פליגי רק לענין העורות ולא לענין עבודה, אבל לפי מה שפסק הרמב"ם דשאר הימים אינם בתורת תשלומין לראשון שאפילו אם נעשה בר פטור אח"כ נמי יהא חייב אלא דאם נעשה בר פטור פטור, והא דהוה תשלומין דראשון היינו דגמרו של חיובו של ראשון הוא בשאר הימים והוי שאר הימים כיו"ט ראשון, וע"כ בעינן שיהי' בר חיובא בשאר הימים ג"כ אע"פ שהן תשלומין דראשון, ע"כ ודאי דהוי כעיקר הרגל והעורות ג"כ לכל המשמורות כמו ברגל משא"כ לדעת הירושל' וע"כ השמיט הרמב"ם דין זה של הירושלמי דמילת' דפשיט' היא שהיא לכל המשמורות (אך שיש לדחות ולומר הסבר' בהיפוך ודוק)

[ועיין בסוכה (ד' כז) ועוד א"ר אליעזר, והא אמר רבי אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה (ופירש"י וכיון דביום אחרון לא בסוכה יתיב ואם ישב בה לשם מצוה עובר על בל תוסיף מאי השלמה דסוכה איכא הכא, וכן כתבו התוס' שם, ומשני חזר בו ר"א עיין רש"י שם ומה שפירשו המהרש"ל ומהרש"א והתוס' כתבו דחזר בו ר"א ממה שהי' מצריך סוכה והביאו התוס' הירושלמי (פ"ב דסוכה) דמשני א"ר אחא למצוה חשובה ופירש"י דלכתחילה צריך לאכול בסוכה ואפי' לא אכל משלים בשמיני בלא סוכה ולכאורה למה לא משני הש"ס דילן נמי הכא כמו הירושלמי, ואמאי צריך לשנות דחזר בו ר"א, אלא דהירושלמי לטעמי' אזיל דמה שהוא בתורת השלמה, אע"פ שאינו יכול לקיים כמו בראשונה דהיינו אם מת או נעשה חיגר אפ"ה חייב, ולהש"ס דילן כל שבעה הוא חיובו וגמרו של ראשון, וע"כ להירושלמי משלים הסעודה הראשונה אע"פ שאם הי' ביום הראשון הי' מקיים בסוכה וביום השמיני אינו יכול לקיום בסוכה, אעפ"כ משלים ולהש"ס דילן כיון דאינו יכול לקיים כמו בלול ט"ו ליכא השלמה, וכמו שביארתי לענין אם נעשה בר פטור אח"כ אפי' אי אמרינן בכולהון תשלומין דראשון]

אלא דלפי מה שביארתי צריך להבין דא"כ כיון שנעשה בר פטור עד יום ז' אינו מחויב, א"כ מאי מהני אם הפריש מכבר העולת ראי' דכיון שמת ונעשה בר פטור אח"כ אמאי מחויבים היורשים להביא, דלפי מה שביארתי כוונת הרמב"ם היינו דהפריש עולת ראי' ומת בתוך החג, וא"כ כיון שנעשה בר פטור אמאי יביאו אפילו לאחר הפרשה, זה אינו כיון דכבר קדשה והפרישה לעולה, ע"כ יביאו היורשים אף שאינם שה מחוייבים

וכה"ג אמרינן בנזיר (דף יט) מאן תנא להא דתנו רבנן אשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח"כ היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף, אר"ח ר' ישמעאל היא, וכתבו התוספ' וכן בשטה מקובצת דמיירי שהפרישה ב' תורים א' לחטאת וא' לעולה, וכתבו התוספ' אר"ח ר"י היא דמרבה לעיל מהוא אע"פ שלא הביא עולתו, אלמא עולת נזיר לאו דורון הוא וכפרה תלוי' בה דאי כרבנן דאמרי לעיל עולה דורון הוא, אמאי לא תביא עולת העוף אף ע"פ דהיפר לה בעלה ואינה נזירה אין כאן חולין דכל אימת דמצי לאתויי מייתי דורון וכן כתב הש"מ דאי רבנן כיון דאמרי דעולה דורון בעלמא הוא אע"פ שהיפר לה בעלה כיון שהפרישתו כבר אמאי לא תביא אלא ודאי ר' ישמעאל היא עכ"ל, אלמא אע"ג שכבר היפר לה בעלה ופשיטא שאינה מחוייבת להביא כיון שהיפר לה נדרה, אלא דכיון דלאו לכפרה הוא והפרישתו כבר מייתי, וה"נ בעולת ראי' כיון שהפרישתו מחיים מחוייבים היורשים להביא אע"פ שנעשה בר פטור אח"כ

אלא דשם בנזיר פירש"י בלשון ראשון דר"י היא דלדידי' חשיב לי' עולת העוף דאי לרבנן לא איצטריכ' לי' למתני שאינה מביאה עולת העוף, דהא אמרינן עולת העוף לא מעכב' דלא אתי אלא משום דורון בעלמא, ופשיטא שאינה צריכה להביא, אלמא דאפילו הפרישתו נמי לא תביא לרבנן

אך אעפ"כ פי' התוס' עיקר, וכן נראה לי מהירושלמי דאמרינן בירושל' (פ"ד דנזיר ה"ד) א"ר יוסי בר' בון פשיט' לי' לר' בון בר חיי' בשלמים הבאים לאחר הפרה שאינם טעונים לחם, מה בין מיתה מה בין הפרה, מיתה כבר נראו להטען לחם, הפרה לא נראו להטען לחם כו' תני אשם לאחר הפרה אין אשם לאחר מיתה, מתה אין אשמה קרב, היפר לה אשמה קרב, מתה אין אשמה קרב שאין אשם קרב לאחר מיתה, היפר לה אשמה קרב שאין לך אשם בא על הבטלה כזה, ונדחק בזה הפ"מ בפירושו מאוד ונעלם ממנו הא דאמרינן בכריתות (דף כז) מתקיף לה רבא אלא מעתה אשם נזיר להוי לה קצבה דלבטלה היא, דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אין לך דבר שהוא בא לבטלה אלא אשם נזיר בלבד קשיא

והיא ע"פ מה שביארתי תחילה דכיון דלרבנן עולה אינה לכפרה רק דורון ע"כ מצי מייתי אפילו לאחר הפרה ע"ז אמר מתה אין אשמה קרב, שאין אשם בא לאחר מיתה היפר לה אשמה קרב שאין לך אשם בא לבטלה כזה, (פי' דאין האשם בא להכשר למנות נזירות טהרה אלא שהתורה הצריכה להביא קרבן ולא שהוא בא להכשר ע"כ מביא אף לאחר הפרה, דאלו הוי בא להכשר למנות נזירות טהרה לא הי' בא לאחר הפרה, וכמו שפירש"י בנזיר (דף כב) דאמרינן התם האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח"כ היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף, ואי ס"ד בעל מיגז גייז תיתי נמי עולת העוף ופירש"י ומאשם לא פריך דניתי נמי דאין אשם בא אלא במקום שצריך לכנוס בנזירות אחרת כי היכי דתחול עליו נזירות בטהרה, והתוס' כתבו דה"ה דאשם כמי בעי לי' לאתויי ע"ש) וע"ז אומר כיון שאין לך אשם בא על הבטלה כזה, ע"כ כיון שהפרישו תוכל להביאו אפי' לאחר הפרה נמי, והוא הדין דאם מתה ה"ל לאתויי אלא דאין אשם בא לאחר מיתה [ועיין ברמב"ם (פ"ג מה' שגגות ה' יא) כל אשמות שבתורה מעכבין את הכפרה חוץ מאשם נזיר]

וא"כ מוכח מהירושלמי כפי' התוס' דדבר שאינה לכפרה מצי מייתי אפי' לאחר ההפרה נמי, ואפי' אחר מיתה הוי לי' לאתוי' אלא דאין אשם בא לאחר מיתה וא"כ בעולת ראי' כיון שהפרישו אע"ג דנעשה בר פטור נמי מצי לאתוי', וע"כ אפי' אם מת מביאין היורשים

והכי מוכח בירושלמי (שם בנזיר) דאמרינן שם ר' בון בר חיי' בעי שלמים הבאים לאחר מותה ברי' דר"ש מהו שיטענו לחם, חזר ומר וכן בחיים לא על הבטלה הם באים ואת אמר טעונים לחם, וכא טעונים לחם, והנה תיבות אלו ברי' דר"ש אין להם מובן, והק"ע מחקו מן הספר, והפ"מ הגי"ה ר' בון בר חיי' ברי' דר"ש, ובכל הירושלמי לא מצינו בשום מקום ר' בון בר חיי' ברי' דר"ש, רק סתם ר' בון בר חיי', וכן הא דקאמר וכן בחיים לא על הבטלה הם באים פירשו הק"ע והפ"מ כגון אם נאבדו השלמים שהפריש והקריב אחרים, ואח"כ נמצאו הראשונים, על הבטלה הם באים, דהא כבר הקריב אחרים תחתיהם, ואפ"ה טעונים לחם והכא נמי טעונים לחם, והעיקר חסר מן הספר דהא סתמא קאמר, וכן בחיים לא ק על הבטלה הם באים

אבל לפי מה שביארתי א"ש דהא דקאמר ר' בון בר חיי' בעי שלמים הבאים לאחר מיתה ברי' דר"ש (הוא ט"ס וצ"ל לדברי ר"ש) פי' לדברי ר"ש שאומר בנזיר (ד' מח) דכיון דנזרק עליו א' מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים ופליג אדר' אליעזר שאומר אחר כל המעשים כולם, ובכמה מקומות בירושלמי