נחלת יהושע לד

שאין העשה מספיק לדחותו, ה"נ אינו מועיל במה שהוא עשה ול"ת, וכה"ג כתב רש"י בב"מ (דף ל)

אך לכאורה אע"פ שאין כלל זה מבואר בגמ' אעפ"כ הא ודאי לדעת התוס' שכתבו בפסחים (דף כט) בהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בלאו, וא"כ כיון דאמרינן לי' דלכתחילה מותר לעשות כן כדי לקיים העשה, איך נאמר שאם נאנס אח"כ יהא עובר למפרע על הלאו, וכמו שהבאתי לעיל מה שכתב המהרי"ט (שאלה קלא) וזה לשונו תדע שאם אתה אומר שכל מי שנדר או נשבע לעשות דבר פלוני והי' סיפק בידו לקיים, ואח"כ נאנס או מת ולא קיים הרי הוא עובר משום בל יחל, א"כ הי' לנו לכופו לקיים מיד להרחיק אדם מן העבירה כו', נכוף אותו לקיים מיד שמא תטרוף לו שעה ולא יוכל לקיים דומי' דאמרינן בפ"ב דנדרים (דף טו) קונם עיני בשינה היום כו' אך כבר כתבתי בספרי ע"י (סי' ה) דלא אמרינן הכלל הזה, רק דוקא במצוה שהיא נמי עיקרית ולא במצוה שאינה באה רק לתקן הלאו, ע"כ אין זה בכל דיני ל"ת הניתק לעשה ע"ש בארוכה

והנה אע"פ שביארתי שבקיימו ולא קיימו אפי' אם שגג או נאנס אח"כ נמי עובר, אעפ"כ נלע"ד שיש חילוק בין היכא שהוא בתורת תשלומין כמו פסח ראשון ושני שכתב הרמב"ם (פ"ה מה' ק"פ ה'ב) שחייב אפילו שגג או נאנס אח"כ ובין היכא שעצם החיוב נמשך עד לאח"כ כמו במילה דעצם החיוב נמשך כל ימיו, ע"כ אם נאנס אח"כ פטור, וכן בשבועה אע"פ שצריך לקיים מיד, אפ"ה כיון שאין השלמת החיוב אלא בהשלמת הזמן פטור אם נאנס אח"כ. ויתבאר בסי' שאח"ז בארוכה

סימן ה

והנה בספרי עמק יהושע ח"ב (דרוש ח) הקשיתי על הרמב"ם שכתב בה' חגיגה (פ"א ה"ו) וז"ל המפריש עולת ראי' ומת היורשין חייבין להביאה דכיון דהרמב"ם פסק בספ"א מה' מחוסרי כפרה, דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה, אע"פ שלא הפרישת' מחיים כבר נשתעבדו הנכסים לקרבן והשיעבוד דין תורה הוא עכ"ל וא"כ אמאי פסק הרמב"ם גבי חגיגה דדוקא בהפריש והירושלמי מדמה להו אהדדי (בפ"ק דחגיגה) ע"ש שהארכתי בזה והבאתי שם לתרץ כמו שכתבו האחרונים דהיינו משום דעולה בעי דעת כמו דאמרינן בספ"ה דערכין (דף כא) וע"כ לא יוכל להביא עולה אחר מיתה, והא דבעולת יולדת מביא אפילו לאחר מיתה הוא כמו דאית' בנדרים (דף לו) דהכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים וע"כ מצי מייתי אפי' לאחר מיתה נמי

אך צריך להבין דא"כ אפילו במפורשת איך מייתי לאחר מיתה כיון דבעי דעת וכה"ג הקשה הרשב"א בחידושיו לנדרים (דף לו) אהא דאמרינן בקידושין (דף נה) בהמה שנמצאת בירושלים כו' זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים, והתם לא ידעו בעלים, אלמא דא"צ דעת, ותירצו דהתם כיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב, וכדאמרינן לקמן גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, וא"כ לאחר מיתה לא שייך לתרוצי כמו שתירץ הרשב"א

אך לי נראה דלא קשה שכבר הבאתי שם מהא דערכין (דף כא) דעולה א"צ דעת אלא בשעת הפרשה אבל לא בשעת כפרה, וכן פסק הרמב"ם (בפי"ד מה' מעשה הקרבנות ה"י) והכי אמרינן בב"ק (דף עו) קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' כי את' רב דימי אר"י בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים, וא"כ למה לי' לדחוקי בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים, דאל"ה חור קרן לבעלים תיפוק לי' דבעינן דעת וע"כ לא עלתה לו, אלא ודאי דלא בעינן דעת בשעת כפרה, וכן כתבו התוספת דהא דאמרינן בב"ק (דף סז) ה"נ דגזל קרבן דחברי' דאין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן דהא אמרינן לקמן גבי גנב שאם שחט תמימים לשם בעלים הרי חזרה קרן לבעלים, וכן בירושל' (פ"ב דשקלים ה"ב) הנותן שקלו לחבירו כו' וקשי' אלו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם לא לשם בעלים הראשונים מכפרת, וא"כ מוכח מכל הני ראיות דלא בעינן דעת בשעת כפרה: ש

אעפ"כ לא ניח' לי תירוץ וה דאע"פ דבעי דעת בשעת הפרשה הא פריך עלה שם בעירוכין (דף כא) על הא דאמר שמואל עולה צריכה דעת כו' לא צריכ' דפריש לי' חברי', א"כ איך שייך לומר שאינו יכול להביא משום דבעינן דעת, כיון דמביא היורש אפי' לאחר מיתה אע"פ שאינו בר קרבן וכמו דאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ה) רמי ר"ל על מעוהי בי' מדרשא ומקשי אם כשרים הם ירצו, ואם אין מרצין למה באים, א"ל ר"א מצינו בבאים לאחר מיתה שהם כשרין ואינם מרצים, דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה, עולתה ומתה לא יביאו היורשין חטאתה, א"ל מודינא לך בעולה דאת' לאחר מיתה, ובפ"ק דמנחות (דף ה) אר"י מצינו שחלק הכתוב בין מכפרין ובין מכשירין, מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאתי לאחר מיתה, וא"כ כיון דאתי לאחר מיתה אמאי פסק הרמב"ם דאין היורשים חייבים להביא אלא דוקא בהפריש, ומה שכתב הח"ש דע"כ אינם מביאים עולה אלא דוקא אם הפריש משום דבעי דעת, משא"כ בהא דעולת יולדת דהוי מחוסרי כפרה לא בעינן דעת לא נראה לי דהא מהסוגי' דמנחות משמע להיפך דמכפרין אתי לאח"מ, ומכשירין לא אתי לאחר מיתה

[ועיין לקמן (ח"ב דרוש ה) הבאתי הירושלמי (ר' פ"ב דסוטה) ר' אחא בשם ר' אילא אינו מפריש עלי' עולת העוף אלא חטאת העוף מפני שהוא מכשרתו לאכול בזבחים, אבל לא עולת העוף, פי' משום דמכשיר לא בעי דעת, וע"כ בעלה מביא עליה משא"כ בעולת העוף שהוא בתורת מכפר, וכמו דאמרינן במנחות (דף ה) מצינו שחלק הכתוב בין מכפרין ובין מכשירין מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאתי לאחר מיתה דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה, עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה, ופי' רש"י וחטאת יולדת מכשיר הוא כדאמרינן פ' דם שחיטה מפני שמכשרתה לאכול בקדשים, ומדחטאתה להכשיר, עולתה לכפרה כדכתיב בעולת יולדת אחד לחטאת ואחד לעולה, אלמא מכפרין קריבי מכשירין לא קריבי אלמא דעולת העוף באה לאחר מיתה אע"ג דלדעת הירושלמי אין בעלה מפריש עלי' עולת העוף אלא מדעתה ואפ"ה מביאים היורשים עולתה וחטאת העוף דהוי מכשיר ולא בעי דעת אינם מביאים לאחר מיתה, וא"כ איך אפשר לומר כמו שכתב הח"ש דהטעם דמביא לאחר מיתה הוא משום דלא בעינן דעת, ועיין לקמן (ח"ב דרוש ה) שהארכתי בזה]

ועוד דעדיין תקשי דהא בירושלמי (פ"א דחגיגה ה' ו') מדמה להו אהדדי, דהא אמרינן התם המפריש עולת ראיתו ומת היורשין חייבין להביאה, ואמרינן התם אזר בא מחלוקת שמואל ור' יוחנן דתנינן תמן האשה שהביאה חטאתה ומתה, יביאו היורשין עולתה, שמואל אמר במפורשת, ור"י אמר אפי' אינה מפורשת, אלמא דהירושלמי תולה הא דעולת ראי' בהך פלוגתא דשמואל ור"י בהאשה שהביאה חטאתה, ולא מחלק דבעולת ראי' בעי דעת, וא"כ מנין לו להרמב"ם לחלק, וכבר הארכתי שם בספרי ע"י (ח"ב דרוש ח) לתרץ הירושלמי ועי"ש

ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שכתבו התוס' בפ"ק דחגיגה (ד' ט) שכתבו דצ"ע אם הי' פשוט בראשון וחיגר בשני מי אמרינן כיון דחיובא רמי עלי' בראשון תו לא פקע מיניה, אע"ג דהשתא לא חזי, או דילמא כיון דתשלומין זל"ו לר' אושעי' לא מחייב, ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא