נחלת יהושע לג

להתענות בשבת ויו"ט מן התורה

נחזור לענינינו למה שביארתי דהא דקאמר דהניחא ש לר"ל משכחת לה בלאו והן, דהיינו אע"ג דרבנן עקרי בשב ואל תעשה, אעפי"כ לא הוי שבועת שוא, ואינו לוקה, דהא חל אלא שאין מניחים אותו, וע"כ פטור ממלקות כהאי דרדית הפת שכתבו התוס' דפטור, כיון שאין חכמים מניחים אותו

[ובזה שביארתי יהי' אקח מה שהביא השעה"מ בהלכות נדרים ראי' מהר"ן דבמי שהי' לפניו שתי בהמות והא' טמאה ואמר הרי אלו עולה. דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא כשחל מתחילתו, ושוב הותר ע"י פתח, אמנם אי מעיקרו לא מצא מקום לחול, לא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו, והביא ראי' מדברי הר"ן שכתב דמי שנשבע לפרוע הריבית דרבנן והקרן דאף שאינו מחויב לפרוע הריבית, אעפי"כ מחויב לשלם הקרן, אלמא דלא אמרינן בזה כיון שהותר מקצתו הותר כולו, דלפי מה שביארתי אין מזה ראי', דהא בדרבנן חל השבועה, ולא הוי שבועת שוא אלא דרבנן אין מניחין אותו' (וצ"ע בתשובות הר"ן שם) ועיין במ"ל ברמב"ם פ"ד מה' מלוה ולוה במה שכתב הרדב"ז בשם הריטב"א שם ודו"ק, ומתוך זה יהי' נדחה ראי' השעה"מ בה' יסודי התורה על מה שנסתפק המ"ל אם נאמר במ"ע בגון אכילת מצה אם יוצא שלא כדרך הנאתו, דא"כ קשה הירושלמי דנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה משום דהוה ש"ש ואם איתא דיוצא שלא כדרך הנאתו, וא"כ בנשבע שלא יאכל מצה בודאי דאינו אסור שלא כדרך הנאתו אלא מדרבנן, וא"כ אמאי לוקה, ועיין בספרי ע"י (סו' י') ואינו ראי' דלפי מה שכתב הא"מ לא גרסינן לוקה, דהא ליכא מלקות כיון דאם יעבור ויאכל מצה אתי עשה דמצה ודחי לה, וא"כ ליכא מלקות אלא דגרסינן דאסור לאכול מצה, וא"כ לפי דעת הר"ן דאפי' באיסור דרבנן מוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום ועשה, וא"כ אפי' אם אסור שלא כדרך הנאתו מדרבנן, והי'. יוצא במצה אם אכל שלא כדרך הנאתו, אעפ"כ אין לו לאכול מצה דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום ועשה על שבועתו, (ומה שהביא השעה"מ ראי' דהנשבע שלא לאכול מותר לאכול שלא כדרך הנאתו, מהא שכתבו התוס' בשבועות (ד' כג) אהתירא קא משתבע, וכתבו התוס' שלא כדרך הנאתן, אפשר לומר דמדרבנן אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ועיין במ"ל שכתב שם דאפי' בקונמות דלוקה בכ"ש אעפ"כ אינו אסור שלא כדרך הנאתן, משום דהא דלוקה בכל שהוא משום דהוי כמפרש בכל שהוא, אבל אעפ"כ אינו אסור שלא כדרך הנאתו, ואפשר לומר דאפי' מדרבנן אינו אסור ועיין רש"י בעירובין (ד' ל) שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה כו' ומשמע שם מפני שהוא שלא כדרך הנאתו, אך מהירושלמי מוכח דאפי' שלא כדרך הנאתו אסור מדרבנן וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דנדרים) נדר מן הככר מהו לחמם בה את ידיו ואין כאן מקומו, ובמ"א יתבאר)]

וכיון שביארתי והארכתי בזה דלר"ל כיון דח"ש אינו אסור רק מדרבנן לא הוי שבועת שוא ואינו לוקה, א"כ מה שכתב הרב המגיה במ"ל (בפ"א מה' חמץ ומצה) אהא שכתב הרמב"ם שהקונה חמץ בפסח לוקה דצריך לומר דאיירי שחל שביעי ש"פ בשבת וקנה בו ביום דביו"ט כיון דאינו אסור אלא מדרבנן לשורפו לא ביטל העשה בידים ואינו לוקה דהא מדאוריית' עדיין יכול לתקן הלאו בהעשה, ולכאורה מוכח כן מכל מה שביארתי

אך עכ"ז נראה לי דאפילו קנה ביו"ט בשביעי של פסח אע"ג דהא דאסור לשורפו הוא רק מדרבנן אפ"ה לוקה) **(עוד הפעם נזכיר שדיני מלקות אין נוהגין בזמן הזה:)** דהא דאמרינן ברדית הפת דאם אנוס באונס' דרבנן אינו מחויב מיתה דהא הוא רוצה לרדות אלא שחכמים אין מניחין אותו דהתם כל כמה דלא נאפה לא נעשה האיסור כלל, וע"כ כיון שחכמים אין מניחין אותו, הוא אנוס באונס' דרבנן אבל הכא כיון דהרמב"ם פוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו, א"כ נגמר העבירה מיד, ואם אפילו נאנס אח"כ נמי חייב, דהא מחויב משעה שעבר, אלא שאם מקיים העשה אח"כ מתקן הלאו אבל אם לא קיים הרי הוא עובר למפרע, וע"כ אפילו אם חכמים אינם מניחים אותו, אעפ"כ מחויב מלקות מחמת שעבר תחילה על הלאו וכ"ת איך חכמים יאנסוהו שלא לקיים הא אם לא יקיים העשה יעבור על הלאו, כבר ביארתי לקמן (ח"ב דרוש ז) והארכתי בזה דהא דבעי בר, ית הפת אם התירו לו לרדותה ומוטב שיעבור על שבות דרבנן ממה שיעבור על הלאו, היינו משום דאל"ה הרי עובר בקום ועשה בשביל איסור דרבנן, ובקום ועשה לא יכלו לעקור, אבל הכא שכבר עבר על הלאו אלא שרוצה לתקן ע"כ העמידו דבריהם כיון שכבר עבר על הלאו ע"ש מה שהבאתי ראיות לזה, ואין כאן מקום להאריך בזה עוד. עכ"פ עיקר הנ"מ בין קיימו ולא קיימו לביטלו ולא ביטלו הוא כמו דאמרינן בחולין (דף קמא) הניח' למאן דתני קיימו ולא קיימו, אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו כל כמה דלא בטלי' לא עקרי' ללאו, דבקיימו ולא קיימו עובר למפרע ואפי' נאנס אח"כ, משא"כ בביטלו ולא ביטלו שלא נגמר עבירת הלאו עד לאחר שמבטל העשה

ויש לתמוה על מה שראיתי בס' שושנת העמקים (כלל כ) וז"ל מי שעבר על לאו הניתק לעשה במזיד ורוצה לקיים העשה ויש עשה אחרת נגד עשה זו, אי אמרינן מאי אולמי' אי לאו, תשובה יש הפרש בין כשעבר הי' בדעתו לקיים העשה או לאו כמו שאומר דאם הי' בדעתו לקיים העשה לא עבר הלאו כלל וכמשמעות התוספ' פסחים (דף כט) ועמ"ל (פ"א מה' חמץ ומצה ה"ג) א"כ כשלא יקיים העשה הוי כמבטל עשה ול"ת ומאי אולמי' משא"כ כשלא הי' בדעתו לקיים העשה דלאו עבר תו שייך מאי אולמי' ועיין חולין (דף קמא) ובשבת (דף כה) משום הכי אמר יו"ט עשה ול"ת כו' משמע כמו שכתבתי, ותמיהני עליו במה שכתב כלל אחר בענין לאו הניתק לעשה שאם הי' דעתו מתחילה לקיים העשה לא עבר על הלאו ובין אם לא הי' דעתו כבר עברי' ללאו, דהא מחולין (דף קמא) מוכח דאי אמרינן קיימו ולא קיימו עובר על הלאו מיד ולא הוי עשה ול"ת, אלא עשה דשלח לחד, ע"כ ה"א דלא דחי עשה דמצורע משא"כ בביטלו ולא ביטלו כל כמה דלא שחטי' לא עברי' ללאו, וע"כ אית' עשה ול"ת, ובוודאי דלא דחי עשה דמצורע לעשה ולא תעשה, וכלל זה שאם דעתו מתחילה לקיים העשה לית' בגמר' כלל, והא דאמרינן שם כגון שנטלו ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכ' התם בנטלו לשלח לית' ללאו כלל כיון דרוצה לשלוח לית' בזה משום לא תקח כמו שכתבו התוספת בקידושין (דף לד) דשילוח הקן משכחת לה לעשה בלא לאו כגון שלקח האם ע"מ לשלחה, ומה שכתבו התוספת בפסחים (דף כט) אינו רק אם מותר לכתחילה לעשות או לא, וע"ז חילקו דאם היה דעתו מתחילה לקיים העשה מותר אבל בלא"ה אסור כמו שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"א ה' ג) ע"ש, ומה שהביא ראי' משבת (דף כד) מדקאמר שבת עשה ול"ת הוא דהוי מצי למימר דשבתון עשה הוא, אלא ודאי דבנותר אם לא יקיים מצות שריפה הוי עשה ול"ת ואין הענינים דומים כלל דאפי' אי אמרינן דבנותר עשה ול"ת ושבתון עשה בלחוד לא הוי דחי שריפת נותר העשה דיו"ט שאין ל"ת ועשה דוחה עשה לעבור בקום ועשה ובחולין (דף קמא) בביטלו ולא ביטלו דאי אמרינן קיימו ולא קיימו, איכא עשה ול"ת, והוי אמינא שיבוטל העשה דטהרת מצורע בשב וא"ת, ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דהיינו לעבור על הל"ת ועשה בקום ועשה דהיינו ליקח האם מעל הבנים, אבל לא בנותר דאפי' אם היה בנותר עשה ול"ת לא היה דוחה עשה ול"ת של נותר איסור יו"ט בעשה דכיון