נחלת יהושע לב

מה' שופר דכ"ע מודים להאי דינא דריב"א דבעשה לגבי עשה ול"ת אם עבר דאינו לוקה מלקות משום דעשה דוחה הל"ת, ולא נשאר רק העשה לבד, ולא פליגי אלא בהואיל דהתוס' סברי דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים, דהוי הואיל דהיתירא, אבל הואיל דאיסורא לא אמרינן, דאף אם הי' כאן דם ציפור לא הותר לו לכסות משום עשה דיו"ט, וריב"א ס"ל דאמרינן הואיל דאיסורא ג"כ למפטרי' ממלקות דהא מ"מ נדחה הלאו דיו"ט משום עשה דמצות כיסוי

ויש להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ו דשבת) ר' חייא בשם ר"י המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט, ר"ל אמר לוקה שלא הותר אלא לאכילה בלבד, התיב ר' בא בר ממל על דעתי' דר"י מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה, שהותר מכלל חרישה ביו"ט, ונראה לי דפליגי בזה דר"י סובר דהמבשל נבלה אינו לוקה, דכיון שאם הי' מבשל לצורך א"י לא הי' עובר רק בלכם כו' כמו שכתבו התוס' בביצה (ד' יב) שאינו עובר רק בעשה וכמו שכתב הפר"ד בדרך מצותיך ח"ג עי"ש או שאם הי' אוכל בחצי שיעור, וחצי שיעור אינו אסור רק מתורת עשה וגרוע מעשה וכמו שכתבו התוס' בשבועות (ד' כב), ע"כ אם הי' עובר על עשה הי' ראוי לאכילה אלא שאינו עובר על העשה, א"כ מעכבתו רק העשה וממילא ליכא מלקות, והיינו משום דס"ל דאמרינן הואיל דאיסורא, ור"ל ס"ל דלא אמרינן הואיל דאיסורא, דכיון שמ"מ אין לאכול פחות מחצי שיעור, אע"ג דלא הוי רק דרבנן, אפ"ה לא אמרינן הואיל דאיסורא, דהא מ"מ לא יעבור על איסור דרבנן וע"כ לוקה מלקות, וע"ז התיב ר' בא בר ממל על דעתי' דר"י מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט פי' דמקשה לר"י דס"ל דאמרינן הואיל דאיסורא א"כ אמאי תנן יש חורש תלם א' כו' וחייב על החרישה ביו"ט, לא ילקה על החרישה הואיל דחזי לכסוי' דם צפור, ואע"ג דהוי הואיל דאיסורא, דהא יו"ט עשה ול"ת הוא, אעפ"כ לר"י אמרינן הואיל דאיסורא, וה"נ נימא הואיל (ועוד הי' אפשר לבאר עפ"י מה שכתב בס' ח"ש (סי' כב) על מה שהקשו התוס' (בפסחים ד' מו) בסוגי' דהואיל דאי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיב"ס ותרצו כיון דלא שכיח לא אמרינן הואיל, והח"ש תירץ דכיון דלא הותר לחולה שיש בו סכנה רק ע"י דיחוי ע"כ לא אמרינן הואיל וע"ש שתירץ בזה הא דביצה (ד' ד) מהו למטוינהו האידנא כו' עי"ש דכיון דמצד יו"ט מותר רק שהאוכל הוא איסור ע"כ אמרינן הואיל וראוי לחולה שי"ב סכנה וא"כ אפשר לפרש הירושלמי דהמבשל נבילה סבירא לי' לר"י דאינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט וא"כ המלאכה מצד עצמה מותרת אלא דאינו ראוי לאכילה מחמת אוכל האסור וע"ז אמרינן הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה דאז כיון דהמאכל מותר לו לאכול א"כ מותר לו לבשל ולא בתורת דיחוי אלא בתורת היתר ור"ל סבר דלא הותר אלא לאכילה בלבד וע"כ לא אמרינן בי' הואיל וע"ז אומר התיב ר' בא בר ממל על דעתי' דר"י מעתה החורש ביום טוב אינו לוקה כיון דס"ל הואיל אפי' לחולה שיש בו סכנה אמאי אמרינן החורש תלם א' חייב עליו משום ח' לאוין הא איכא למימר הואיל ע"י כיסוי דם צפור, אלא ודאי דלא אמרינן הואיל ע"י דחי', וע"ז משני ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה, דהא התם החרישה בעצמה לא הותרה אלא ע"י דחי', אבל הכא ביו"ט אע"ג דנבילה הותרה לחולה ע"י דיחוי, אעפ"כ המלאכה בעצמה הותרה ע"י היתר, דכיון דמותר לאכול לחולה מותר לבשל. או אפשר לפרש דלא הותרה חרישה כדרכה פי' באבנים מקורזלות אלא לאחר הכתישה, ע"ש בח"ש מה שפי' כיון שהותר רק לאחר הכתישה לא אמרינן הואיל. עוד קאמר שם בירושלמי ר' שמי אמר קומי דר' יוסי ר' שמעון היא דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר פי' הא דהותר כיסוי ביו"ט, היינו מפני שהוא מלאכה שאינה צריכ' לגופא וכר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה מותר, וא"כ לא שייך לומר הואיל בחרישה דהא לאו מתורת דיחוי הוא אלא מפני שאין לו צורך בגופו של דבר וא"כ לא הוי מלאכה כלל ובכה"ג לא אמרינן הואיל כמו שכתבו התוספת בפסחים (דף מז) דאי אמרינן הואיל בכה"ג א"כ ביטלת כל מלאכת שבת (ואפשר עוד לפרש הא דקאמר לא הותרה חרישה כדרכה הוא כמו שהקשה הח"ש שם כיון דבעינן שיש לו דקר נעוץ, א"כ אסור לכסות מחמת מוקצה א"כ איך אמרינן הואיל וע"ז אמר לא הותרה חרישה כדרכה). אך לפי מה שביארתי דאע"ג דאסור לכסות אעפ"כ אמרינן הואיל דאיסור' לא א"ש דהא לפי מאי דשקיל וטרי בירושלמי אליבא דר"י דאמרינן הואיל דאיסור' א"כ אע"פ שאסור מדרבנן אעפ"כ צריך לומר הואיל, ודע שזה שביארתי במבשל נבילה היינו באופן שאינו רוצה לעבור על ד"ת ולאכול נבילה ולא פליגי רק בהואיל, אבל אם רוצה לעבור ולאכול אינו עובר דאמרינן מתוך כמו דאמרינן בפ"ק דביצה (ד' יא) ואם תמצי לומר משנה ב"ש היא כו' דאי ב"ה כיון שאמר מתוך כו' הכא נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך וכתבו התוס' כיון שבדעתו לאכול היינו צורך היום קצת אלא דמיירי באינו רוצה לאכול ומטעם הואיל ובזה אפי' ב"ש מודים וכמו שכתבו התוס' פסחים (ד' מז) ודו"ק

[והכי משמע נמי בירושלמי (פ"ז דפסחים ה' יג) הוציא א' כזית חייב ב' ג' פטורין מפני שבני חבורתן ראוים להמשך אצלו, אלא שהן עוברין בעשה וכר"ש אפי' בעשה אינם עוברים דתני על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בשתי מקומות יכול אף אוכלין יהו אוכלין בב' מקומות וכו' ר"ש אומר אף אוכליו אוכלים אותו בשני מקומות מה מקיים ר"ש בבית א' כו' (פי' שאומר דאם הוציא א' כזית חייב אבל אם הוציא שנים ג' אינם עוברים בל"ת מפני שבני חבורה ראוי' להמשך אצלן אלא שהן עוברין בעשה, א"כ תו אינם עוברים בל"ת דהא יכולין לתקן הל"ת שב"ח ראוי' להמשך אצלו ונמצא שאין חיובו רק מכח עשה וע"כ אינם לוקין), וכן קאמר התם עוד יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה מפני שבני חבורה ראוי להמשך אצלו נפטר מל"ת ר' חייא בר בא בעי למה לי' כר"ש, אפי' כרבנן מפני שב"ח ראוים להמשך אצלו נפטר מל"ת, ואפי' בעשה לא יהו, פי' דהא באמת אין חבורה נמשכים אצלו, אך הל"ת אין כאן, מפני שב"ח ראוי' להמשך אצלו, ונמצא שאפי' לרבנן אין כאן רק עשה, וא"כ אין מלקות, וע"כ אפילו בעשה לא יהו, דהא עדיין לא עבר על העשה ואעפי"כ נדחה הל"ת משום דאם ימשכו אצלן לא יעבור רק בעשה לרבנן, וע"כ נ"ל לגרוס מיד אח"ז הא דאמרינן התם בירושלמי ר' חייא בר בא אמר ר' יוסי בר' חנני' בעי מעתה המוציא אינו חייב עד שיאכל דאל"ה הא לא לקי המוציא מפני שב"ח ראוים להמשך אצלו אפי' לרבנן ובפרט לר' שמעון דהאוכל אוכל בשני מקומות אתא ר' שמואל בר אבא בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל א"ר זעירא ותני תמן יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה חייב ולא פסל עצמו מבני חבורתן, הדא אמרה אפי' לא אכלה אין תימר אכלה למה לא פסל עצמו מבני חבורתו, דהא רבנן סברי דאינו אוכל בשני מקומת, א"ר יוסי כיון שהוציא פסלו אפי' אכלו דבר פסול אכל, ולא הוי כאוכל בשני מקומות וקאמר יידא אמרה יש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא או הדא אמרה כיון שהוציאו פסלו, וע"כ אינו חייב תו משום מוציא או הדא אמרה המוציא אינו חייב עד שיאכל וע"כ אין מוציא אחר מוציא, והק"ע לא ביאר כל הצורך (ולקמן יתבאר עוד בזה)] וא"כ לפי דעת המ"ל שהבאתי דעשה ול"ת כ"ע מודו דאם קיים העשה אינו לוקה ומשום דעשה דוחה ל"ת, ולא נשאר רק העשה, וע"כ לא לקי, אלא דפליגי בהואיל דאסורא

עכ"פ אם נשבע להתענות כיון שמדאורייתא הי' מותר להתענות אלא דרבנן אין מניחין אותו לא לקי משום שבועת שוא, ומסתבר כמו שכתב הלח"מ דהא שכתב הרמב"ם שאין שבועה חלה לדבר מצוה היינו משום שאסור