נחלת יהושע כט

ויין זה. דכיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהיו שלו לאלתר אעפ"י שאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו לו שיהא שלו לאלתר וא"כ בכתיבת הגט אם הי' רוצה הי' חוזר בו שלא ליתן. וא"כ לא התחילה המעשה כלל. וע"כ לא אמרינן בזה אונסא כמאן דעביד עכ"פ אין מזה ראי' כלל

נחזור ענין הראשון. שכבר הוכחתי שראי' האגודה מבתי ערי חומה אינו ראי' כלל. וע"כ ודאי דאם בתחילה רצה לקיים אח"כ ואח"כ נאנס ודאי דהוי אונס. להכי מוכח בכתובות (ד' ב') ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ה"ז גט מת וה"ה לחלה, אלמא דמיתה חשיב אונס אע"ג דהי' יכול לקיים מיד, ועיין במוע"ק רפ"ג (ד' יד) במה שכתב הרא"ש בשם הירושלמי וכן מי שנשאל לחכם והותר במה אנן קיימין אי בשנשאל קודם לרגל יגלח, אי בשלא נשאל כו' אלא כן א קיימין כשנשאל קודם לרגל ולא מצא פתח כו' ולפי הירושלמי מאן דאית לי' פותחין בחרטה כל דהוא ואין צריך למצוא פתח כו' אסור לגלח במועד כיון דהי' יכול לשאול קודם לרגל ואע"ג דאיכא למימר שהי' בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו ולא חשיב זה אונס אלמא דזה לא דמי לאונס, התם שאני דהא אדרבא הי' בדעתו מתחילה לקיים הנדר ועוד דהא התם האונס ידוע שידע מתחילה שלא יתירו לו ביו"ט ובתשובה לקמן (סי' ה) יתבאר הירושלמי (פ"ק דר"ה) ר' בון בר' חייא בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר כהדא לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חול קריבין ביו"ט כו' הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל ילין וה"נ הקריבהו מבעו"י שלא יבוא לידי בל תאחר, אלמא דעובר בג' רגלים אע"ג שאנוס הוא לבסוף אע"ג דאם הומם בתוך הרגל אינו עובר בב"ת כמו שכתבו התוס'. וכמו שאבאר לקמן וכמו שהבאתי בספרי ע"י (סי' יט) הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו כו'. כיני מתניתין והזיד וקשי' אילו ירה חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו וחזר שמא כלום הוא. הוי סופך כו' והזיד (פי' דהירושלמי אומר שאין הטעם משום דנזכר אח"כ. וע"כ פטור מטעם אנוס. דא"כ אם ירה חץ להרוג כו' והתרו בו וחזר יפטור ג"כ מטעם אונס. אלא ודאי שאינו פטור מטעם אונס אלא סופך מימר והזיד. ובעינן שיהא תחילתן וסופן שגגה) אלמא אע"ג דבעינן כולי' בחיובא שיהא תחילתן וסופן בשגגה אפי' בזורק נמי. אעפי"כ אינו פטור מטעם אנוס והטעם כיון דידע מתחילה שלא יוכל לחזור בו. ע"כ לא הוי אנוס וה"נ בג' רגלים אע"ג דבעינן כולי' בחיובא אפ"ה אינו פטור מטעם אנוס. כיון שהי' ידוע מתחילה ולקמן יתבאר באורך. אבל אם לא הי' האונס ידוע והוא רצה לאחר הזמן שהי' סבור שיקיים. ואח"כ אירע לו אונס. ודאי דמיפטר מטעם אונס. וכמו שביארתי ודוקא בהא דסבור שהי' יכול לקיים נדרו כתב הרא"ש דלא הוי אונס. אבל אם הי' יכול מתחילה לעשות אותו דבר, אלא שהי' סבור שיכול לקיים אח"כ, ואח"כ אירע לו אונס בודאי דהוי אונס וכמו שכתב הרא"ש עצמו (ספ"ב דמוע"ק) שכתב והאי דזופתין חביתא מיירי בשלא כיון מלאכתו במועד אלא אירעו אונס שלא הי' יכול לעשות קודם המועד, אי נמי הי' סבר שהי' יכול להמתין עד לאחר המועד ואירע דבר שאם ימתין יהא דבר האבד ובכה"ג איתא בירושלמי (ה' ב') אמתניתין דמי שהי' יינו בתוך הבור כו' מה אנן קיימין אם כשהגיע זמנו לבצור ולא בצר הוא חטא אנפשי' כו' ואי בשלא הגיע זמנו לבצור יכול הוי קאים, אלא כן אנן קיימים כשהגיע זמנו לבצור דסבר קאים ולא קם, אלמא דהרא"ש הביא מהירושלמי גופא דזה הוי אונס, ויתבאר עוד בזה בארוכה בסימנים שאח"ז: סימן ד

והנה כיון שביארתי ודחיתי ראי' האגודה, דאעפ"י שהי' יכול לקיים מיד, אפ"ה אם לא עשה מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי ואח"כ נאנס דהוי אונס, אפ"ה צריך להבין דכיון שכתב הש"ע דאם נשבע יש לעשות מיד שמא יאנס, א"כ מחייב מיד לעשות, וא"כ כיון שהעשי' מוכרח להיות בשעה הראשונה, וא"כ לא עשה מיד, הוי כמו תשלומין לשעה ראשונה, וא"כ אם נאנס אח"כ יהי' מחויב מחמת שהי' לו לעשות בשעה ראשונה, ובאמת משמע מתשובת מהר"י מטראני (שאלה קלא) שאינו מחויב לעשות מיד, ואם אח"כ נאנס הרי הוא אנוס בשבועה, וכתב וז"ל תדע שאם אתה אומר שכל מי שנדר או נשבע לעשות דבר פלוני, והי' סיפק בידו לקיים ואח"כ נאנס או מת ולא קיים, יהא עובר משום בל יחל, א"כ הי' לנו לכופו לקיים מיד להרחיק אדם מן העבירה כו' נכוף אותו לקיים מיד שמא תטרף לו שעה ולא יוכל לקיים דומי' דאמרינן בפ"ב דנדרים (ד' טו) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר משום דבתנאי' לא מזדהר אינש, ועוד נחוש למיתה כאותה שאמרו פ' כל הגט ה"ז גיטך שעה אחת כו' עי"ש משמע מדבריו דיכול לכתחילה לקיים למחר, אבל לדעת הפוסקים שצריך לקיים מיד, וא"כ חל החיוב מיד אלא שיכול לקיים אח"כ א"כ מ"ט לא אמרינן דאם נאנס אח"כ הרי הוא עובר למפרע משעה הראשונה, ובספרי ע"י (סי' יט) הבאתי דעת הרמב"ם שכתב (בפ"א מה' מילה) דאם לא מל בכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול א"ע הרי הוא מבטל מ"ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד והראב"ד כתב ע"ז שאין בזה תבלין, וכי משום התראת ס' פוטרין אותו, אלא כל יום באיסור כרת הוא עומד

וכתבתי שם שלכאורה החילוק הוא בין הרמב"ם והראב"ד דלדעת הרמב"ם דהכרת נמשך כל ימי חייו וא"כ אם מתחילה הי' לו פנאי ולא מל עצמו במזיד ואח"כ קודם מותו נאנס, ולא הי' יכול למול עצמו, לדעת הרמב"ם פטור, כיון שהכרת נמשך כל ימי חייו והוא בסוף ימיו הי' אונס ולדעת הראב"ד דהוא בכל יום בכרת אלא שאם מל אח"כ נפטר מהכרת, ע"כ חייב כרת

וכה"ג אמרינן בפסחים (ד' צג) חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני, ואמרינן בגמ' דהזיד בראשון ושגג בשני, לרבי ולר' נתן מחייב ולר' חנניא ב"ע פטור דתקוני לראשון מתקן לי' ואפילו הזיד בראשון משום דחיוב הכרת נגמר דווקא, בשלא עשה פסח שני, וא"כ ה"נ לדעת הרמב"ם אינו מתחייב כרת עד שימות ולדעת הראב"ד כיון דהחיוב כרת בכל יום, אלא שאם מל אח"כ נפטר וא"כ אעפ"י שלא מל באונס, החיוב כרת עליו מיום ראשון, וכמו דאמרינן בפסח ראשון ושני

אך שכתבתי שם דאפשר לומר דאפי' לדעת הרמב"ם דהחיוב כרת נגמר מיד, אלא כיון שהיכולת בידו למול ולתקן. ע"כ אין הכרת נגמר מיום ראשון, ואעפ"כ אם נאנס ולא תיקן הרי הוא חייב מיום ראשון כמו בקיימו ולא קיימו דהוי התראת ס' לדעת הרמב"ם כמו שביארתי שם, ואעפי"כ אם נאנס אח"כ הרי הוא עובר משעה הראשונה וה"נ כל שנאנס אח"כ הרי הוא עובר משעה ראשונה

ובאמת זהו החילוק שבין קיימו ולא קיימו ובין כו' דבקיימו ולא קיימו הוי התראת ס' לגירסת הרמב"ם ופירושם וביטלו ולא ביטלו הוי התראת ודאי, דביטלו ולא ביטלו יכול להתרות בו בשעת הביטול משא"כ בקיימו ולא קיימו, דבעינן התראה בשעה שעובר על האיסור עצמו, וכמו שהוכיחו התוס' מהא דשבועות (דף כח) דלעולם בעינן התראה בשעת האיסור