נחלת יהושע כד

בשלישי כו' נעשה כמו שחבשוהו סופרים פי' שאנוס בתקנתא דרבנן וה"נ אנוס בגזירה דרבנן שלא להביא את הסכין

ולכאורה היה אפשר לומר דלא מקרי אנוס שהיה לו להכין הסכין מע"ש ולא דמי להך דיבמות (דף עא) דאביו ואמו חבושים בבית האסורים, דהתם היו אנוסים מתחילה, וע"כ מילת זכריו לא מעכב, אבל הכא הי' אפשר לו להכין מע"ש, תדע דהא אמרינן התם ביבמות (דף עא) בשלמא עבדיו משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה כגון דזבנינהו ביני וביני וכן הא דמשני כגון שהי' אביו ואמו חבושים בבית האסורים. ולכאורה קשה דאיך מעכבין אותו לערב בשעת אכילה הא אי אפשר למול אותו בלילה משום לילה, ועוד דהוי מילה שלא בזמנה ואינו דוחה יו"ט וכל שאי אפשר למול אינו מעכב כמו דאמרינן התם ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מילה הוא וכמו שביארתי, אלא ודאי דכיון שהיה אפשר למולו מבעוד יום בע"פ אחר שחיטת הפסח ולא מל ע"כ מעכב אותו, וה"נ כיון שהיה יכול להכין הסכין מע"ש ע"כ מעכב ולא דמי למי שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורין

אך עכ"ז הוא דוחק דא"כ נתת דבריך לשעורין דאם הכין הסכין מע"פ ונאבד הסכין אז יכול להקריב הפסח דהוי כמו שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורים, ועוד דלא דמי דהתם כיון שהיה יכול למול מבעוד יום, היה לו למול מבעוד יום ולא היה לו להשהות המצוה וע"כ מילת זכריו ועבדיו מעכבין אף בלילה אבל הכא אע"פ שהי' יכול להכין הסכין מעה"פ אעפ"כ אנוס הוא

ע"כ נראה לע"ד דבכל ענין אינו יכול להקריב הפסח אף ע"פ שלא הי' אפשר להכין מעה"פ, והטעם הוא כמו דאמרינן ביבמות (דף צ) בעי לאותובך ערל הזאה ואיזמל סדין בציצית כו' השתא דשנית לן שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כולהו נמי שב ואל תעשה הוא, אלמא שאין יכולת ביד חכמים לעקור דאוריית' אלא בשב וא"ת ולא בקום ועשה והכא נמי עדיף טפי שלא יקרב את הפסח מחמת גזירת חכמים שאין מביאין הסכין דרך גגות וחצירות מליתן לו דין אנוס, מחמת שאינו יכול להביא את הסכין ויקריב את הפסח, וא"כ יעקרו בקום ועשה דהא מדאוריית' מילת זכריו ועבדיו מעכבת, ומדאוריית' יכול להביא את הסכין

[ועיין לקחן (סי' כז) מה שהבאתי מהתוספת דנזיר (דף כח) דתנן נזרק עליו א' מן הדמים אינו יכול להפר, ר"ע אומר אפילו נשחטה עליו א' מן הבהמות אינו יכול להפר וכתבו התוספת דבגמרא מפרש משום הפסד קדשים ע"ש. וכתבו דיש להסתפק אם הפיר לה מופר או שמא יש כח ביד חכמים לעקר בשב וא"ת וצריך להבין דהא מה שמקריבין למזבח אחר הפרה הוי קום ועשה דהוי חולין בעזרה ולכאורה איכא למימר דכיון שכבר נשחטה והוי בעזרה, ע"כ חולין ממילא קא הוי כמו דאיתא במנחות (ד' מח) ובזה היה מתישב קושי' הירושלמי (פ"ד ה"ה) א"ר יונתן לא אמר ר' יהודה (צ"ל ר"ע) אלא בחטאת שחטאת פסולה שלא לשמה מעתה אפילו בחיים' אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה ועיין בק"ע שהקשה דל"ל הך טעמא לימא בשלמא לאחר שחיטה איכא הפסד קדשים אבל מחיים איכא תקנתא ברעי' וכה"ג משני הש"ס בזבחים (דף עז) וטעה בזה דבזבחים מיירי באשם ע"כ אית לי' תקנה ברעי' והכא בחטאת ובחטאת תנן בנזיר (דף כד) באם היפר לה החטאת תמות, וא"כ לפי מה שביארתי בהא דאפילו בדיעבד אינו מופר אע"ג דהוי בקום ועשה משום חולין בעזרה, אך משום דלאחר שחיטה חולין ממילא קא הוי וע"כ מחיים בדיעבד מופר משום דלא יכלו רבנן למעקר בקום ועשה וניחא קושית הירושלמי מעתה אפילו מחיים כו' ואפשר לומר דקושית הירושלמי מעתה אפילו בחיים הוא דלכתחילה אינו יכול להפר ועיין בזבחים (דף עז) בתוספת בד"ה דם בהמה כו' וא"ת דם בהמה וחוה היכי זריק להו למזבח כו' וא"כ אפשר לומר דלענין זריקה הוי מעשה בפני עצמו ולא אמרינן חולין ממילא הוי ודו"ק

ועיין בפסחים (דף פה) בהא דאמרינן ועצם לא תשברו בו כו' א' עצם שיש בה מוח וא' עצם שאין בה מוח כו' או אינו כו' ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח כו', ואל תתמה שהרי יבוא עשה וידחה ל"ת והקשו התוספת דהא אפשר לקיים שניהם בגומרתא, ותירצו משום הפסד קדשים אלמא דמשום הפסד קדשים נמי עקרינן לל"ת, ועיין מהרש"א שם דהוא הדין לאביי משום גזירה דילמא פקע ע"ש, אלמא דמשום גזירה דרבנן עקרינן בקום ועשה נמי, ואפשר לומר דלרבא לאו גזירה הוא אלא דמפסיד ודאי. ולכאורה יש להביא ראיה מפ"ק דביצה (דף ז) דקאמר אי נמי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת, ולכאורה הא אפשר לקיים שניהם שישחוט בכלי ויכסה בלילה ואע"פ שאין מקבלים דם בכלי אפ"ה לא הוי רק דרבנן, וא"כ עקרו רבנן בקום ועשה ואפשר לומר דהטעם הוא משום דחל עליו חיוב העשה מיד וכמו דאמרינן בשבת (דף כד) דמצריכינן קרא שלא ידחה שריפת נותר הלאו דיו"ט, ואע"ג דיכול לקיים העשה למחר וכ"ת דנותר שאני משום שכבר עבר הלאו והוא לאו הניתק לעשה, וא"כ חיישינן שמא יאנס ולא יקיים העשה, וכמו שביארתי בספרי ע"י (סי' יט) על מה שכתב המהרי"ט ע"ש, הא אמרינן התם דצריך קרא למילה שלא בזמנה ועיין תוספת שם דלא גרסי דאתי בק"ו אלא משום דעשה דוחה ל"ת, אלמא אע"ג דאפשר לקיים למחר אפ"ה הוה אמינא דעשה דוחה ל"ת, ומה שכתבו התוספת בפסחים (דף נט) עשאום כמו שנטמא האמורים או אבדו כו' דהואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאלו אבדו האמורין כבר האריך בזה בש"א]

ובה"ג אמרינן בפ"ק דשבת (דף ד) בעי רב ביבי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה והקשו התוספת דמאי בעי' היא זו, אם התירו לו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסר לו, ותירץ ריב"א דאם לא התירו לו לא היה מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י שאנו אוסרין לו, וכן בפסחים (דף צב) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אלמא לא מחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרו לו למיעבד פסח, והקשו בתוספת ישנים וז"ל תימא למהר"ש א"כ מאי קא מיבעי לי' דבין התירו לו ובין לא התירו לו לא מחייב פשיטא דלא יתירו לו ע"ש. אך באמת דזהו גופא קא מיבעי לי' אם התירו לו, דאם לא יתירו לו נמצא שיעבור על דאורייתא בקום ועשה, וע"כ מוטב שיתירו לו לעבור על השבות משיעבור על דאורייתא באיסור סקילה אע"ג שאם לא יתירו לו נמצא שיהיה אנוס ולא יעבור על דאוריית', וכמו שכתבו התוספת דאם לא התירו לו קודם לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרים לו אפ"ה מניחין לו לרדות מחמת דרבנן לא רצו להעמיד גזירתם במקום שיעבור בקום ועשה ולא רצו לעשותו אנוס מחמת זה. ועיין בתו"י

ובירושלמי (פ"ד דגיטין ה"ב) עבר וביטלו נשמעינה מהדא אם ביטלו ה"ז מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו, יאות אחר רשב"ג מ"ט דרבי ד"ת הוא שיבטל והם אמרו שלא ביטל ודבריהם עוקרין ד"ת וכי שמן על זיתים וענבים על היין לא תורה הוא שיתרום והם אמר שלא יתרום ולא עוד אלא שאם עבר ותרם אין תרומתו תרומה, ר' אושעי' אמר לר' יודן נשי' באגדה דסבך מאן דייק לן פי' באגדה דסבך היינו רבי שהיה זקינו של ר' יודן נשי' מאן דייק לן מי הוא שיפרש אותם. ולכאורה אינו מבואר הכונה, וכי בשביל שהקשה על דברי רבי א"ל באגדה דסבך מאן דייק לן, וכן הקשה הק"ע דדילמא סבירא לי' לרבי כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות ואינן אלא דרבנן כמו דאיתא שם לקמן בירושלמי (פ"ד דגיטין) וע"ש שנדחק דרבי אושעי' הכי קא קשיא לי' הא קיי"ל הלכה כר' מחבירו וקייל"ן יש כח ביד חכמים להפקיע הקידושין ע"ש והוא דוחק. ונראה