נחלת יהושע כג

בנדרים שהיה לו פנאי מבעוד יום] ודוחק לומר דאעפ"כ הוי ק"פ על מה שכתב בה' תרומות עכ"ל ובמחכ"ת עירבב ראוי להפר ושבת היא שגרמה

ועכ"ז נראה לי לומר דאין מזה ראיה כלל, ויתיישב ע"פ מאי דאמרינן בפסחים (דף צב) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת כו' איזמל דתנן כשם שאין מביאין אותו דרך רה"ר כך אין מביאין אותו דרך גגות וחצרות וקרפיפות (ופי' רש"י אע"ג דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למול מעכבו דתני' מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח) אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם כו'. [ראיתי להק"ע בירושלמי (פ"ט דפסחים ה"ב) ואיזהו דרך רחוקה מן המודיעים לחוץ וכמדתו לכל רוח כו' ר' סימון אמר אתפלגין ר' חייא ובר קפרא חד אמר עד כדי שיבוא ויאכל וחורנא אמר כדי שיבוא ויזרוק, ואפילו מ"ד כדי שיבוא ויאכל והוא שיהא בתוך אלפים לתחום עד שלא חשיכה וכתב הק"ע וא"ת הא תחומין דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת. וי"ל דהירושלמי לשיטתו דסובר תחומין דאורייתא ואלפים כו' ע"ש, ושגה בזה דהא דפליגי אם עד כדי שיבוא ויאכל או עד שיבוא ויזרוק הוא אליבא דר"ע ור"ע ס"ל תחומין דאורייתא ואצ"ל דאלפים לאו דוקא. וכן כתבו התוספת בפסחים (דף פד) ולר"ע קיימינן דאית לי' תחומין דאורייתא וכתבו ולרב יהודה יכול ליכנס מן המודיעים עד סמוך לתחום בתחילת הלילה כו' וכן משמע מירושלמי, ועוד היה אפשר לומר דאפילו אי תחומין דרבנן העמידו דבריהם במקום כרת, ועיין תוספת זבחים (דף נו) שכתבו והאי דלא חשיב לי' בפסחים בהדי אינך דפ' האשה (דף צב) ה"נ לא חשיב חתיכת יבלתו והבאתו מחוץ לתחום דלא חשיב אלא דברים של חידוש ע"ש. ואגב ראיתי להביא מה שראיתי בק"ע ודבריו תמוהים בירושלמי (פ"ו דפסחים) דקאמר בירושלמי הגע עצמך שנולדה לו יבלת הרי אינה יכולה ליחתך בע"ש כצ"ל (פי' וא"כ לידחי שבת ומשני מין יבלת ראויה ליחתך בע"ש וכתב הק"ע גרסינן בבבלי בסוכה (דף לג) אין ממעטין ענבים ביו"ט דאשחור אימת כו' אלא דאשחור ביו"ט נראה ונדחה הוא וקשה אי אשחור ביו"ט למה אין ממעטין אותו הא הוי מלאכה שאי אפשר לעשות מעיו"ט ודוחה יו"ט לכ"ע, והשתא ניחא לן כיון דמין ענבים ראויה למעטן בערב יו"ט אינו דוחה את יו"ט ושגה בדבר פשוט דודאי אינו דוחה יו"ט אפילו לא היה אפשר לו מערב יו"ט דהא יו"ט עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי עשה ול"ת כמו דאמרינן בר"ה (דף לג) שופר של ר"ה אין מעבירין וכו' ואינו שייך להא דהירושלמי כלל]

ולכאורה קשה דאמאי ידחה פסחו הא הוא אנוס בגזירה דרבנן שלא להביא את הסכין וא"כ דמי להא דאמרינן ביבמות (ד' עא) ת"ש אין לי אלא מילת זכרי' בשעת עשי' ועבדיו בשעת אכילה מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל אז אז לג"ש בשלמא עבדיו משכח' לה דאיתנהו בשע' אכיל' וליתנהו בשעת עשי' כגון דזבנינהו ביני' וביני' אלא זכריו דאתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' היכי משכחת לה ומשני התם ר"פ כגון שהי' אביו ואמו חבושים בבית האסורים פי' וע"כ יכולים לעשות הפסח אעפ"י שלא מלו אותם מחמת שלא הי' יכולים למול ור"פ משני כגון דהוי כאיב לי' עיני' לינוקא ואיתפח ביני' וביני' ועוד משני התם כגון שנקרע ונמצא זכר אלמא דכל שהי' אנוס ולא היו יכולים למולו אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת

והק"ע בירושלמי (פ"ח דיבמות) שגה בזה שהקשה שם דאמאי לא הביא הרמב"ם גבי פסח לענין מילת זכריו ועבדיו דמעכבין אותו מלאכול בפסחו דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות כמו שהביא הרמב"ם (פי"א מה' תרומות ה' ט) וכתב שהרמב"ם סמך עצמו על מה שכתב בה' תרומות והוכיח דאלת"ה אמאי לא הביא הרמב"ם בתרומות הא דהביא ספ"ט מה' ק"פ שכתב וכיצד יהי' הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח ולא יהי' ראוי קודם שחיטה כגון שחלצתו חמה שצריך ז' מיום הבראותו כו' אלא ודאי דסמך בה' תרומות על מה שכתב בה' ק"פ וכן סמך עצמו בה' הדברים שבפסח א"צ לומר משום דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלה אלא דאפילו הוי ערלה אעפ"כ אינו מעכב כמו דאמרינן ביבמות (ד' עא) אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והא לאו בר מהילא הוא פי' ואפי' אם ערלה שלא בזמנה הוי ערלה אעפ"כ אינו מעכבו מלאכול בפסחו כיון דמ"מ אינו יכול למולו תוך ז' וכיון דאינו יכול למולו ודאי אינו מעכבו מלאכול בפסחו וטומטום נמי אינו מעכב כיון דאינו יכול למולו וע"כ לא הוי צריך להביא גבי פסח הא דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלה אבל לענין לאכול בתרומה הביאו התוס' ביבמות (ד' ע) דאפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי אינו אוכל וכמו דאמרינן בירושלמי (שם) שמואל אמר אפי' אחזתו חמה שעה אחת ממתינין לו עד שלושים יום אותן שלושים יום מהו להאכילו מחלבו של תרומה מהו לסוכו בשמן של תרומה נשמעינה מהדא הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה וכן אמרינן ביבמות (ד' עב) דטומטום אינו אוכל בתרומה משום ס' ערל אלמא אע"ג דאי אפשר למולו אעפ"כ אסור לו לאכול בתרומה וע"כ מבעי לי' ביבמות (ד' עא) אם ערלה שלא בזמנה הוי ערלה אלא דהתורה אמרה להמתין עד יום השמיני וע"כ אסור לו לאכול בתרומה דאע"ג דא"א לו למולו אעפ"כ אסור לו לאכול בתרומה או דלא הוי ערלה כלל וע"כ סמך הרמב"ם על הירושלמי וכתב דערלה שלא בזמנה לא הוי ערלה ומותר לסוכו בשמן של תרומה אבל הא דחלצתו חמה שהביא גבי ק"פ ודאי דתרומה אסור לו לאכול ולא הי' יכול להביא הך דחלצתו חמה לענין תרומה רק לענין מילת זכריו ועבדיו גבי ק"פ דבזה כיון שאינו יכול למולו אעפ"י דהוי ערל אעפ"כ אינו מעכב

[ודע דאיתא בירושלמי (פ"ח דפסחים) ר' יונה ור' יוסי תרווייהון בקדמייתא הוינן אמרין ישראל ערל מזין עליו ולא הוינן אמרין כלום תנא ר' סימון בר זבדי קומי ר' הילא נאמר כאן ואז יקרב לעשותו ונאמר להלן אז יאכל בו, מה אז שנאמר להלן עד שיהא כשר בשעת אכילה אף אז שנאמר כאן עד שיהא כשר כו' וכתב הק"ע דקשה דהא א"ר יוחנן בסוף פרקין ישראל ערל מזין עליו ולמה אמר הש"ס כאן בפשיטות בלי שום טעם דלא אמרו כלום אלא שאין מזין עליו, לכן נ"ל דה"ג ישראל ערל שוחטין עליו ולא הוינן אמרין כלום דתני ר' סימון וכו' ופי' שהיו סוברין ששוחטין על ערל וכשימול עצמו בין שחיטה לאכילה יאכל בו לערב, ומדרבי סימון למדו שטעו דבעינן שיהא ראוי בשעת שחיטה עכ"ל, והוא תמוה מהא דפסחים (דף סא) ע"ש ונעלם ממנו הא דיבמות (דף עא) דתני אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשי' ועבדיו בשעת אכילה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת"ל אז אז לגז"ש, וא"כ קאי הג"ש דאז אז לענין מילת זכריו ועבדיו, וצריך להגיה דבקמייתא הוינן אמרין דישראל ערל אוכלין עליו פי דאינו מעכב אלא בשעת עשיה כמו דכתיב ואז יקרב לעשותו מנין שמעכבו אפילו לא היה לו בשעת עשיה ורק בשעת אכילה וע"ז יליף אז אז מגז"ש דגבי מילת עבדיו כתב אז יאכל בו מה אז שנאמר להלן עד שיהא כשר בשעת אכילה, אף הכא עד שיהא כשר בשעת אכילה וע"כ דייק ואמר ישראל ערל (דבעבד ערל ודאי מעכב בשעת אכילה) אפילו ישראל ערל נמי מעכב בשעת אכולה (וזאת כיון הק"ע שמן הצורך להגיה אבל היה לו להגיה לענין מילת זכריו ועבדיו כמו דאיתא בש"ס דילן ביבמות)]

וא"כ כיון שבארתי דבמילת זכריו ועבדיו אם אינו יכול למולו אינו מעכב קשה דאמאי ידחה פסחו אם אינו יכול להביא הסכין דרך גגות וחצרות הא הוא אנוס בגזירה דרבנן שלא להביא את הסכין ודמי להא דאמרינן ביבמות (ד' עא) כגון שהי' אביו ואמו חבושים בבית האסורים וא"כ ה"נ כיון שאינו יכול להביא את הסכין א"כ אנוס בגזירה דרבנן וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ה דכתובות) הגיע זמן ולא נשאו אמר שמואל והוא ששלם הזמן ברביעי. שלם הזמן