נחלת יהושע רלח

כו' ונתתי אותה לכם מורשה אם מתנה למה ירושה ואם ירושה למה מתנה שמתנה הוא בא ע"י חפץ הנותן והמקבל וירושה הוא ממילא אלא מאחר שנתן להם לשם מתנה חזר ונתן להם לשום ירושה פי' שנתן אח"כ שתהא ירושה ממילא וע"ז אמר ר' אושעי' כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהה פי' שהוא ירושה עם מתנה והוי כמו ירושה שבאה ע"י מעשים וע"כ אומר ונתתי לכם מורש' וע"כ נופל לשון ונתתי אף על ירוש' דהוי ירושה הבאה ע"י מעשי' והוי כמו ירוש' הבכור והבעל והיב' שכולן באים ע"י מעשים

וע"כ הקשה בירושלמי דאיך אמרינן דמורשה הוי לשון דיהה ואינו ירושה ממש והא כתיב תורה צוה לנו משה מורשה והתורה ודאי ירושה היא לישראל א"ל לית דיהא סגין מנהון מן דו לעי הוא משכח פי' שאינו מוצא התורה רק ע"י יגיעה וע"כ כתיב גבי תורה לשון מורשה שהוא ירושה הבאה ע"י מעשים וכמו דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף ז) לא יגעתי ומצאתי אל תאמין וע"כ כתיב גבי תורה לשון מורשה שהיא ירושה הבאה ע"י מעשי' וכמו דאיתא בסוף נדרים (דף פא) מפני מה אינה מצוי' כו' שלא יאמרו תורה ירושה להם פי' ירושה ממש וכמו שכתב הר"ן שלא ילמדו תורה מאחר שסומכין שירושה היא להם ובאמת כתיב בתורה תורה צוה לנו משה מורשה. דהיינו ירושה שבאה ע"י מעשה וכן ל (בפ"ב דאבות) והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך פי' שלא תאמר שהיא ירושה הבאה ממילא אלא שהיא באה ע"י מעשה והעסק בתורה וכמו שהבאתי בספרי ע"י על הא דאמרינן בכתובות (דף קא) אמר רבא מאן דעסיק בתורה ירית ומאן דלא עסיק בתורה לא ירית והקשו התוס' דהא אמרינן בפ' נערה (דף נט) מצוה לזון כו' וק"ו לבנים דעסקי בתורה וחילקו דהתם משום מצוה וע"כ יש מעלה יותר מאן דעסיק בתורה אבל הכא מדין ירושה וכל שהוא משום ירושה אין נ"מ דמאן דעסיק בתורה הוא ירית ומאן דלא עסיק בתורה לא ירית וע"ז אומר והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך פי' שאם לא תעסוק בתורה לא תזכה לתורה שאינה ירושה לך לומר שאפי' מאן דלא עסיק בתורה ירית ולפי מה שביארתי הוא אע"ג דכתיב מורשה אך זהו ירושה שבאה ע"י מעשים אבל לא ירושה דממילא וע"ז אומר שאינה ירושה לך

ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' בקידושין (דף סא) דאיך תיסק אדעתין שלא יטלו כלל בארץ כנען כיון שסייעו בכיבוש כמו אחרים ותירצו דסד"א כיון שה קצה ארץ כנען לשאר השבטים שהרי מאותה שעה ששאלו ב"ג וב"ר ארץ גלעד נעשו כמו שסילקו עצמם מלחלוק בארץ כנען והקשה בס' המקנה דאיך מהני בדשלב"ל ותירץ דכיון דא"י מוחזקת היא מאבותיהם הוי כדשב"ל. אח"ז כתב שנראה לו מלשון התוס' דמדין סילוק נכסים נגעו בה דנעשו כמו שסילקו עצמם מלחלוק בארץ כנען ודמי להא דאיתא פ' הכותב (דף פג) גבי דין ודברים אין לי בנכסיך דאמר ר"כ נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא ירשנה ולכאורה צריך להבין דאיך מהני סילוק בא"י להפוסקים דס"ל דדוקא בירושת הבעל דרבנן מהני סילוק ולפי שיטת הה"מ דוקא בירושה הבאה ע"י מעשים א"כ איך מהני הכא סילוק אבל לפי מה שביארתי דבא"י כתיב לשון מורשה ומורשה הוא לשון דיהה והוי כמו ירושה שבאה ע"י מעשים וכמו דכתיב ויתן להם ארצות כו' בעבור ישמרו חוקיו וע"כ מהני סילוק

ובזה יתבאר המדרש פ' שלח לו מתנו בארץ מצרים. משל לשר שעלה לבימה שלו לדין הוציא דבר מפיו וחייב את עצמו הניח השר את אילוגין שלו וחייבוהו מפיו א"ל כמו שהוצאת מפיך אני דנך וכו' וכמו שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה והטעם לפי מה שביארתי ניחא דכיון דבא"י מהני סילוק ע"כ אמר להם הקב"ה אם יראו את הארץ וע"כ כתיב ויתאבלו העם מאוד שחשבו שאבדו הזכות של א"י וכמו שאמרו ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת הלא טוב לנו שוב מצרימה וע"כ נתעצבו מאוד

דבזה יתבאר המדרש שהבאתי בספרי ע"י (דרוש יד) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם א"ר זכאי אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע בכל מקום אתה קורא אותה ארץ כנען וכאן ארץ מושבותי' אמר להם הקב"ה חייכם נתתי אות' לאברהם וליצחק וליעקב וכולן מן המקרא והבן יורש את האב לכך ארץ מושבותיכם וע"ש בספרי עמק יהושע מה שביארתי בזה

ולפי מה שביארתי עתה יתבאר באופן אחר והוא שהם סברו שהפסידו ענין הירושה רק בתורת מתנה כמו בכור וגבי בכור אמרינן בב"ב (ד' קכו) שלא זכה עד דמטי לידי' ואע"ג דמסקינן שיש לבכור קודם חלוקה היינו משום דקרינן לתת לו ע"ש בתוס' וע"כ סברו שלכך קורא אותה ארץ מושבותיכם דהיינו לאחר ירושה וישיבה א"ל הקב"ה חייכם נתתי אותה לאברהם וליצחק וליעקב וכולן מן המק' והבן יורש את האב לכך כתיב ארץ מושבותיכם וכמו שביארתי שם בספרי ע"י דנתחייבו בחלה מיד ע"ש מה שהבאתי הילקוט שם

ובזה יתבאר הכתוב ויהי דבר ד' אלי לאמור בן אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמור א' הי' אברהם וירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה דלפי מה שביארתי איפשר לומר דמתרעמים על מדותיו היו כיון דא' הי' אברהם וירש את הארץ פי' בבחי' ירושה גמורה ולנו נתנה הארץ למורשה פי' ירושה הבאה ע"י מעשים שאם אנחנו זכאים אנו יושבים בא"י ואם לאו אנו גולים וטענו דנהי דמצד ירושתם הוא ירושה שבאה ע"י מעשים הרי מ"מ יש להם ירושה דממילא נמי דא' הי' אברהם וירש את הארץ וא"כ הם יורשים גמורים מחמת אברהם [וכמו שהבאתי לעיל הירושלמי (רפ"ח דגיטין) הי' נשוי את בת אחיו אע"פ שכתב כמו שלא כתב ודלא כמו שפי' הפ"מ ע"ש אלא דהטעם הוא דאע"פ שלגבי ירושת הבעל מהני סילוק מ"מ לגבי ירושה דממילא שהיא בת אחיו לא מהני סילוק וע"ז אמרו א' הי' אברהם וירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה ונהי דירושה הבאה ע"י מעשים מהני סילוק מ"מ לגבי ירושה דממילא שהיא מחמת אביהם לא מהני סילוק ודוק] ועוד איפשר לומר דבניחותא היא א' הי' אברהם וירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה והוי ירושה הבאה ע"י מעשים ע"כ יושבי החרבות אינם רוצים לזוז מא"י שלא יאבדו הזכות מדין סילוק וכמו דכתיב יחזקאל (יא) ויהי דבר ה' אלי לאמור בן אדם אחיך אנשי גאולתיך וכל בית ישראל כו' אשר אמרו להם יושבי ירושלים רחקו מעל ה' לנו נתנה הארץ למורשה ע"ש במפרשים ולדרכינו יתפרש שאמרו על אותן שגלו ושרחקו מעל ה' ואבדו הזכות מנחלת ה' דהא הארץ ניתנה רק למורשה דהוי כמו ירושה שבאה ע"י המעשים וע"כ מהני סילוק ובאמת חטאו בזה. דהא כתיב בבלה יובאו כו'

ועדיין צריך לבאר מה שאומרים אחד הי' אברהם כו' ואנחנו הרבים ומה תליון הוא במה שאברהם הי' אחד והם רבים אך הענין יובן עפ"י מה שביארתי במ"א על ענין שאמר משה יפקוד ד' אלקי הרוחות לכל בשר ופירש"י שבקש שימנה להם איש שיכול לילך נגד רוחו של כל אדם. ויובן עפ"י מאי דאמרינן בב"ב (ד' קכב) לא כחלוקה של עוה"ז חלוקה של עוה"ב עוה"ז אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה כרם פרדס אין לו שדה לבן ועוה"ב אין לך כל א' וא' שאין לו בהר ובשפלה ובעמק והקשה התוס' דהא אמרינן בב"ק (ד' פא) בחלוקת א"י אין לך א' מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובעמק ומיהו אית דגריס אין לך שבט ושבט מישראל אבל הכא גרסינן אין לך א' מישראל לעוה"ב כו' אי נמי בעוה"ז אין להם בשוה מזה כמו מזה אלא מזה מעט ומזה הרבה אבל לעוה"ב יש לו מן הכל שיעור שוה. עכ"פ בחלוקה של עוה"ז אין כל השבטים שוים בענין החלוקה וכמו דאמרינן בב"ב (דף קכב) דבכספים העלוה והכי אמרינן בפ"ק דמגילה (דף ו) דזבולן מתרעם על מדותיו הוי שנאמר זבולן עם חרף נפשו כו' משום דנפתלי על מרומי שדה אמר זבולן לפני הקב"ה לאחיי נתת שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות כו' אבל חלוקה של עוה"ב שיהי' ע"פ ה' יהי' בה השתוות בין השבטים: