נחלת יהושע רלב

אזבח הבעל אשר לאביך כו' (ובשופטים ז) כתיב ויבוא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום כו' והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ויובן הענין ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה) ורבא אמר מנחת העומר שקמצ' שלא לשמה כשירה ושירי' נאכלין ואינה צריכ' מנחת העומר להתיר' שאין מחשבה מעלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבוד' ובמקום הראוי לעבוד' במי שראוי לעבוד' לאפוקי כהן בעל מום ובדבר הראוי לעבוד' לאפוקי מנחת העומר דלא חזי דחידוש הוא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי נפגם המזבח ופירש"י בדבר הראוי לעבוד' כגון מנחת חיטים אבל מנחת העומר של שעורים אינה ראוי אלא לעבוד' זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתי' ואי משום מנחת סוטה לאו ראוי' היא דמנחת סוטה באה קמח ושל עומר גרש ועוד דלאו עבודה הוא דלברר עון קא אתי. והאי דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרי' חטאת והתוס' הקשו דא"כ מנחת קנאות לא תיפסל שלא לשמה ונראה לפרש דחשיב מנחת העומר דבר שאינו ראוי לפבוד' משום דאפי' לגבוה אסור להקריב חדש קודם העומר וא"כ מוכח מזה שאין המחשבה פוסלת אלא במקום הראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבוד' ובמי שראוי לעבוד' לאפוקי כהן בעל מום

ובזה יתבאר הא דגדעון שאמר בי אדוני במה אושיע את ישראל שלא ידע באיזה זכות, אך באמת ניצולו בזכות העומר שהי' בימי פסח (וכמו שפי' רש"י על איפת קמח מצות) אך א"כ צריך להבין מפני מה היא באה מן השעורים שהוא מאכל בהמה ואמאי לא באה מן החטים, אך הטעם הוא שהקב"ה אמר הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות וא"כ כיון שכללות העולם נידון בפסח, וכל עיקר חיות העולם תלוי בזה (וכמו שהבאתי בספרי מה שהקשה הר"ן על הא שבר"ה נידונים והלא בפסח נידונים ג"כ בחיות, שכל החיות תלוי בתבואה שבשדה) וע"כ רצה הקב"ה שהעומר יתקבל ברצון, וע"כ צוה להקריב מן השעורים שהוא חידוש שלא מצינו קרבן מן השעורים, ולא הוי דבר הראוי לעבודה, ועוד דלא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל, כמו שכתבו התוס' במנחות (שם) וע"כ אין שום מחשבה פוסלת בו, וא"כ כיון שאין מחשבה פוסלת בו ע"כ בודאי עולה לרצון ומתברך התבואה שבשדות

וע"כ כתיב ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך כו' ואמרינן בתמורה (דף כח) שמונה דברים התירו באותו לילה חוץ כו' והנה כיון שצוה לו ה' וא"כ מוכרח לקיים לשמה דאלא"ה לא עלת' לו לשם חוב' וגדעון ירא בעצמו שאינו יכול לכוון כמו שצריך אך כיון שלא הוי ראוי לעבודה ע"כ אין המחשבה פוסלת בו וע"כ התיר לו שמונה דברים בכדי שלא יהי' ראוי לעבוד' וע"כ אח"כ כששמע גדעון איש מספר לרעהו החלום והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין. אז הבין גדעון שבזכות העומר יצילם ה' וכמו שאמרו אל תהי מצות העומר קלה בעיניכם. (מדרש ס' אמור) שאדרבא הא שבאה מן השעורים מעליותא היא. שאין מחשבה פוסלתה

[ובמ"א ביארתי על הא דאית' במדרש (ס' לך לך) קחה לי עגלה משולשת הראה לו ג' מיני פרים וג' מיני שעירים וג' מיני אילים כו' ויקח לו את כל אלה. רשב"י ורבנן רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפ' לא הראה לו ורבנן אמרי אף עשירית האיפ' הראה לו ואפשר לומר שרשב"י לטעמי' דס"ל דבמנחות אינן פסולות שלא לשמה וכמו דאמרינן במנחות (דף ב) ר' שמעון אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשי' מוכיחין עלי' שהיא מחבת חריבה לשם בלולה מעשי' מוכיחין עלי' לשם חריבה אבל בזבחים אינו כן שחיט' אחת לכולן וזריק' אחת לכולן וקבלה א' לכולן. אלמא דבמנחות ס"ל לר"ש דמחשב' לא פסלה בהא וכן אמרינן התם מעשי' מוכיחין עלי' דקאמר ר"ש סברא הוא מחשבה דלא מינכרא פסל בה רחמנא מחשבה דמינכרא לא פסל בה רחמנא וכל עיקר שהראה הקרבנות לאברהם למען שאברהם יחשב בהן המחשב' טובה וינחילם לבניו וכמו שביארתי בספרי ע"י על הא דאמרינן בזבחים (דף ב) סתם זבחים לשמה קאי משא"כ במנחות שאינם פסולות שלא לשמה וע"ז אמר שכל הכפרות הרא' לו חוץ מעשירית האיפ' לא הרא' לו אע"פ שחטאת הוא אעפ"כ מעשי' מוכיחין עלי'. ורבנן לא ס"ל הא דמעשי' מוכיחין וס"ל דמנחות נמי פסולות שלא לשמה. ובזה יתיישב המדרש ואל אלקינו כי ירבה לסלוח זו עשירית האיפ' שויתר משלו דע"כ ויתר משלו משום דמעשי' מוכיחין עלי' ואינה פסול' שלא לשמה לדברי ר"ש]

וע"כ צריך כל א' לשמוח בשמחת החג בשמחה של מצוה ולא בשמחה של קלות ראש כמו דאמרינן בסוף קידושין סיקבא דשתא ריגלא [וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאתי נשוא וכחו דאמרינן בשבת (דף קמה) מאי הי' עלי לטורח א"ר אלעזר אמר הקב"ה לא דיין לישראל שחוטאין לפני אלא שמטריחין אותי לידע איזה גזירה קשה אביא עליהם א"ר יצחק אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי. והמהרש"א בח"א פירש הי' עלי לטורח שבדיני אדם מי שהי' נתחייב ב' מיתות ב"ד הי' נידון בחמור' כדאמרינן פ' ד' מיתות מ"מ בדיני שמים להודיע העונש כעין עביר' נידון במדה שמדד על העבירות שעשה האדם מביא עליו הקב"ה גזיר' קשה כעין כל עבירותיו עכ"ד. והוא תמוה מהא דסנהדרין (דף לז) תני' א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי א' שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו כו' ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה אני או אתה אבל מה אעש' שאין דמך מסור בידי שהרי אמר' תור' ע"פ שנים עדים יומת המת היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת. ופריך והאי בר נחש הוא והאמר רב יוסף מיום שחרב בהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו והא בטלו אלא דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב כו'. אמרו ההוא חטא אחריתי' הוי בי' דאמר מר מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידון בחמורה וזה בדיני שמים הוא ואמרי' עלה דנידון בחמור']

ומעתה נחזור לראש הדרוש הא דתנן בפסחים (דף קטז) ר"ג אומר כל שלא אמר שלש' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור כו' ולכאור' צריך להבין דהא זה תלוי בפלוגת' אם מצות צריכות כונה וא"כ אי אמרינן דמצות א"צ כונה א"כ מפני מה צריך לומר שלש' דברים אלו ואי ס"ל דמצות צריכות כונה א"כ בכל המצות נמי הדין כך ועוד דאמרינן בעירובין (דף צו) בפלוגתא דר"ג ות"ק ואב"א דכ"ע לצאת לא בעי כונה אלמא דר"ג סבר דמצות אין צריכות כונ' ועוד אפי' אם נאמר דמצות צריכות כונ' א"כ בכונה סגי ואמאי צריך דוקא שיאמר פסח זו כו' מצה זו כו'. והתוס' כתבו בפסחים (שם) דכתיב ואמרתם זבח פסח פי' באמיר' שצריך לומר פסח זה ואיתקש מצה ומרור לפסח

והנה בענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו פירש"י בחולין (דף יב) דמעשה עם הדיבור חשיב מעשה ומחשבה גרידה היינו דיבור בלא מעשה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו מעשה בלא דיבור והנה כבר ביארתי כשיצאו ישראל ממצרים הי' בבחי' נער כמו דכתיב כי נער ישראל ואוהבהו. וממצרים קראתי לבני ועוד שעיקר י"מ הי' למען תספר באזני בנך כו' אשר התעללתי במצרים ובקטן בעינן דוקא מעשה. אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא הוי רק מדרבנן ומדאוריי' אין לו רק מעשה. והיינו מעשה עם הדיבור לפירש"י בחולין (דף יג) עי"ש

וע"כ אמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור פסח כו' והיינו אע"ג דלא בעינן כונה בפירוש להמצוה אפ"ה בעינן שיהא מחשבתו ניכרת מתוך מעשה (ועיין בספרי ע"י (ד' יב ע"ש) אך התוס' כתבו (שם) דמעשה גמור הוא כגון ההוא דאלין ורמון כו' שחקקו תינוקת למוד בהן דודאי דהם חוקקים לצורך בית קיבול וכיון דודאי מוכח דאין חוקקין אלא כדי לקבל חשיב מעשה גמור אע"פ שלא פירש ומעשה גרוע כמו ההיא דהעלום