נחלת יהושע רלא

עצים לצלותו רשאי הוא למוכרו ע"כ ודאי דמותר לצלותו ביו"ט ולא אמרינן דבטל חלק הדיוט אצל חלק גבוה. וע"כ שואל החכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם שאין הפסח כשאר שלמים דמשולחן גבוה קא זכו והכא לא בטל חלק הדיוט אצל חלק גבוה והאכיל' שאוכלים הפסח הוא העיקר. וע"ז הוא התשובה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וכמו שביארתי על הא דכתיב כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני כו' ואהי להם כמרימי עול על לחייהם ואט אליו אוכיל שהעיקר של הק"פ יהי' האכילה

וא"כ נתבאר ששאלת החכם הי' על שהפסח עיקרו לאכיל' ולמה אינו כשאר הקרבנות דבטל חלק הדיוט אצל חלק גבוה והאכיל' אינו מעכב. וע"ז הי' התשוב' אף אתה אמור לו כהלכות כו' וכמו שביארתי. וע"ז אומר רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם. שרשע אמר בהיפוך למה העבודה הזאת דהיינו זריקת דם והקטרת אימורים שהוא חפץ יותר באכילת רשות. וכמו שביארתי במ"א על הא דאמרינן ביומא (דף עה) תנא משמי' דריב"ק אל תקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר הטעון שחיט' אמר רבי וכי מכאן אתה למד כו' והלא כבר נאמר כו'. ודקדקתי דמהו הלשון של וישטחו להם שטוח מלמד שירד להם הטעון שחיט' ומה שייך זה לכאן. אך הענין הוא דכתיב ויתאוו תאוה שהם בקשו לאכול דוקא דבר הגשמי כדי שיתאוו תאוה ולא מן השלמים כיון דמשולחן גבוה קא זכי ועיין בחולין (דף יז) וכמו שביארתי שהוא ענין רוחני והמן יורד מן השמים והוא נמי לחם רוחני וע"כ אמר משה הצאן ובקר ישחט להם שרצה שירד להם שליו מן השמים וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף נט) הי' ריב"ב אומר אדה"ר מיסב בג"ע הי' והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו הנחש כו' התם בבשר היורד מן השמים אין כי הא דר' שמעון ב"ח הוה קאזיל באורחא פגע בי' הנך אריוותא דהוי נהמי לאפי' אמר הכפירים שואגים לטרף נחיתו לי' תרתי אטמתא חדא אכלוה וחדא שבקוה אייתי ואתי לבי מדרשא בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים בעא מיני' ר' זירא מר' אבוה ירדה לי דמות חמור מהו כו' אין דבר טמא יורד מן השמים ונרא' לי דכמו דאין דבר טמא יורד מן השמים ה"נ דבר היורד מן השמים אינו טעון שחיט' וכמו דאמרינן בחולין (דף כו) בהמה שנבראת מן היבשה הכשירה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בלא כלום. עוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן א' וא"כ מה שיורד מן השמים אין טעון שחיט' וע"כ בקש משה שיהא השליו יורד מן השמים כמו המן שהוא ענין רוחני ולא יתגשמו מזה אך הקב"ה אמר שאדרבא יעשה להם כרצונם ולא יום אחד כו' עד אשר יצא מאפם והי' להם לזרא. ע"ז אמר וישטחו להם שטוח מלמד שירד להם דבר הטעון שחיט' כמו דכתי' ויגז להם שלוים מן הים. וע"ז מביא ראי' מהא דכתיב וימטר להם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף דבר הבא מן הרקק. עכ"פ הרשעים רוצים דוקא לענין הגשמי כדי להתאוה תאוה וע"כ שואל מה העבודה הזאת לכם שאין רצונו בעבודה דהיינו בהקטרת אימורין וזריקת הדם רק באכיל' עצמית וע"ז שואל כיון שעיקרו הוא לאכיל' א"כ למה העבוד'

ובזה יתיישב מה שהקש' הט"א מהא דאמרינן בנזיר (דף כג) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני ב"א שצלו פסחיהן א' אכלו לשם מצוה ואז אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכיל' גסה ופושעים יכשלו בם. והקש' הט"א דמאי מקשה ר"ל נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד דאמאי לא מוקי לי' כשיטתי' דס"ל בפסחים (דף קיד) דמצות צריכות כונה וע"כ ניחא דזה שאכלו לשם מצוה יצא וזה שלא אכלו לשם מצוה לא יצא ע"ש מה שתירץ ובספרי ע"י (דרוש יא) הקשיתי ע"ז דאכתי לוקמי במצה שזה אכלו לשם מצוה יצא וזה שלא אכלו לשם מצוה לא יצא

אבל לפי מה שביארתי ניחא דישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. פי' דרכי ה' דרך התורה ישר מאד. דהיינו לפי מה שביארתי בפסח שעיקרו לאכיל' וע"כ מותר לצלותו על האש ביו"ט והטעם הוא שיהי' הטעם פסח בפיו וכמו דאמרינן אף אתה אמור לו כהלכות הפסח כו' מפני שהי' בבחי' נער ע"כ המצוה היא דוקא באכילה כמו שביארתי ואעפ"כ אוכלו למצוה ולא להנאת עצמו לאוכלו לתיאבון אבל הרשע אומר שכיון שעיקרו לצורך אכיל' ע"כ הוי כמו סתם אכיל' ואוכלו בתורת אכיל' גסה ודומה לו כמו אכילת חולין משא"כ הצדיק אוכלו בכונה לשם מצוה ואע"פ שצלייתו דוחה יו"ט ולא אמרינן בי' משולחן גבוה קא זכי ולא בטל חלק הדיוט אצל חלק גבוה אעפ"כ נזהר לאוכלו לשם מצוה משום דהוי קרבן ויש בה חלק דלגבוה סלקי וע"ז אומר לשני ב"א שצלו פסחיהן זה אכלו לשם מצוה וכו' דלכאור' הוא מיותר דה"ל למימר ב' ב"א שאכלו את פסחיהם זה אכל לשם מצוה וזה כו' אך לפי מה שביארתי ניחא שאומר שצלו כו' שמזה הדרך גופי' צדיקים ילכו בם ומתכונים דוקא לשם מצוה שאף שמהצליי' שצולין אותו ביו"ט מוכח שהעיקר הוא האכיל' ושחלק הדיוט לא בטיל אצל חלק גבוה. אך היינו מטעם דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ובעינן שיהא טעם פסח נשאר בפיו להשריש בלבו ענין י"מ וכמו שביארתי ורשעים יכשלו בם שאומרי' שזהו כמו אכילת חולין ואוכלו לשם אכיל' גסה. ועוד שהפסח נאכל על השובע וע"כ אוכלו לשם אכיל' גסה ממש משא"כ הצדיק אינו אוכלו לשם אכיל' גסה והא דנאכל על השובע הוא כדי שיהי' טעם פסח נשאר בפיו. וע"ז אומר כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם שמדרכי התור' הצדיק ילך בה והרשע יכשל אבל במצה אם זה אוכל לשם מצוה וזה אינו אוכלו לשם מצוה הם כמו ב' דרכים שזה מקיים המצוה וזה אינו מקיים המצוה

וע"כ כיון שביארתי ענין אכילת ק"פ ע"כ אחיי ורעיי מה מאוד צריך ליזהר בחג הקדוש הזה שיהא כל עיקר הכונ' לשם מצוה ולשמוח בשמח' של מצו' דוקא ולא לשמוח בהחג בשמח' של קלות ראש כמו דאמרינן סקבא דשתא ריגלא ובפרט בימי ספירת העומר דאמרינן במדרש (פ' אמור) שבע שבתות תמימות תהיינה ואימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. ואיתא במדרש שם ר"י ורשב"ל אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען הדא הוא דכתיב ונתתי לזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור ר"ל אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות קמח שעורים כו' היא שעמדה להם בימי גדעון שנא' ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין. ולכאור' צריך להבין אמאי יהי' מצות העומר קלה יותר מכל המצות מה שאומר אל תהי' מצות העומר קלה בעיניך. אך הענין הוא שאומר אל תהי מצות העומר קלה בעיניך היינו משום שכל המנחות באות מן החטין ומנחת העומר באה מן השעורים

ע"ז אמר אל תהי מצות העומר קלה בעיניך מחמת שהוא מן השעורים ע"ז אומר שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו. פי' מנחת סוטה שהוא דוגמת העומר שבאה ג"כ מן השעורים כמו דאמרינן בפ"ב דסוטה (דף יד) כל המנחות באות מן החטין וזו באה מן השעורין מנחת העומר אע"פ שהי' באת מן השעורים היא הי' באה גרש וזו באה קמח דעל ידי מנחת סוטה שבאה ג"כ מן השעורים נעשית שלום בין איש לאשתו. והיא שעמדה להם בימי גדעון כו' ובאמת צריך להבין דאם מצות העומר גדולה כל כך אמאי היא באה מן השעורין ויובן הענין ע"פ מאי דכתיב (שופטים ו) ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה והושעת את ב"י מכף מדין כו' ויאמר אליו בי אדוני במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה כו' ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את