נחלת יהושע רכט

אלמא דגבי פסח נמי אמרינן דלא בטל חלק דהדיוט מאחר שעיקרו לצורך אכיל' וה"נ בשלמי שמחה שעיקרן לצורך אכיל' לשמוח בבשר ע"כ אמרינן דחלק גבוה הוא טפל אצל חלק דהדיוט וע"כ שלמי שמחה קריבין ביו"ט משא"כ נדרים ונדבות וכמו שכתבו התוס' בביצ' (דף כא) דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט כו' ואפי' לר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא מ"מ אותו ממון זכה משולחן גבוה דהא עיקר הקרבן בשביל גבוה והילכך נהי דהוי ממונו לקדש בו האשה מ"מ כל העבוד' לצורך גבוה הם עושים. והכי מוכח בב"ק (דף עו) דאמרינן שם גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אמרי בשלמא אטביח' לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דמרי' קא טבח אלא אהקדש לחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כו' הכא במאי עסקינן בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא. ופירש"י דריה"ג בפ"ק הילכך לאו מכיר' היא ומיהו מרשות מרא קמא אפקעינהו שם הקדש וכי קא טבח לאו דמרי' קא טבח אלמא דאפי' לריה"ג דאמר ק"ק ממון בעלים הוא אפ"ה העיקר הוא של גבוה דהא לא מחייב אטביח' שאח"כ משום דמרשות מ"ק אפקעינהו שם הקדש. והנה בל"א פירש"י דבטביח' לא מחייב דבשעת טביח' דהקדש נינהו דכי אמר ריה"ג ממון בעלים מחיים אבל לאחר טביח' לא אלא משולחן גבוה קא זכי כו' אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהוי התם שחיט' וזריק' והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה לא ואכתי ממון בעלים הוא

והנה בס' המקנה בקידושין (דף נב) כתב דאפי' לריה"ג אינו אלא ממון בעלים בבשר אבל לא באימורים. דהוי מחיים ממון גבוה. וע"כ לא מתחייב אמכירה דלא הוי מכרו כולו. וכן אשחיטה לא הוי טבחו כולו דהא האימורים הוי אפי' מחיים ממון גבוה אפי' לריה"ג וכ"ת דא"כ כי מוכר לאח"כ לתחייב משום דתחילה כי הקדיש הוי מכירה לגבי האימורים ואח"כ לתחייב אמכירה שלאח"כ על הבשר וכתב דלא מצטרף כמו דאמרינן בב"ק (דף עח) מכרו חוץ משלשים יום לא מהני עכ"ד

והנה בירושלמי דב"ק (פ"ז ה' ה) אמרינן ר' זעירא בעי מכר חצי' מהו. חצי' לזה וחצי' לזה מהו. פי' דמיבעי לי' אם מכר לחצאים אם מהני ואח"כ מיבעי לי' מכר חצי' לזה וחצי' לזה אי מהני אך אפשר לומר דלא מיבעי לי' אלא בב"א אבל לא בזה אחר זה ועוד דלהירושלמי ניחא מתניתין ולא צריך לאוקמי כריה"ג דלדידי' אע"פ שמקדיש לבדק הבית אפ"ה לא הוי כמכירה. וכמו שהבאתי הירושל' בספרי ע"י (סי' טז) הירושל' דב"ק (פ"ז ה' ד) ר' יוסטא בר מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתיטבול למעשרות מתיב ר"ל והתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוות' הפודה אינו כלוקח אלמא דלר"ל הקדש לא הוי כמכירה והא דלא קשה לר"ל דמשני דהקדש לא הוי כלקיחה א"כ אמאי אינו מתחייב לאח"כ כמו שהקשה רש"י לריה"ג דמ"ט לא מהני מכירה שאח"כ. או דאמאי לא מהני טביחה שאח"כ זה אינו דמכירה שאח"כ לא מהני דלא סבר כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא. וע"כ אינו יכול למכור ומה שהקשה רש"י הוא רק לריה"ג דס"ל דיכול למוכרו כמו דאמרינן בפסחים (דף צ) והא ליכא לאוקמי כריה"ג דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אבל לר"ל ס"ל דאינו יכול למוכרו וטביחה נמי לא מיחייב דר"ל אזיל לטעמי' בב"ק (דף עז) והני קדשים הואיל וליתנהו במכירה ליתנהו בטביחה אבל לשיטת הש"ס דילן לס"ד שהקד' הוא כמו מכיר' ומוכרחין אנו לתרץ כריה"ג וא"כ קשה דאמאי לא מהני מכירה שאח"כ אלא ודאי הוא כמו שכתב המקנה דאימורין הוי ממון גבוה אפי' מחיים והא דלא מתחייב אמכירה שבבשר אח"כ הוא משום דהמכירות לא מצטרפי וקצת יש לי להביא ראי' למה שכתב המקנה דאימורין הוי ממון גבוה מחיים אפי' לריה"ג דהא אמרינן בפ"ק דב"ק (דף יג) שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן. כו' ואי אליבא דר' נתן הא אמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כו' וא"כ קשה לכאורה לדעת הפוסקים והטור (סי' ת"י סי' לד) דהא דאמרינן דמשתלם מדר' נתן היינו כשהשני הי' פטור מיד אבל לא כשנפטר אח"כ דהיינו שאין לו ממה לשלם וא"כ אי אמרינן דלריה"ג דהאימורין מחיים נמי הוי ממון בעלים והא התם מיירי לריה"ג כמו שכתבו התוס' וע"כ אי אמרינן דהאימורין מחיים הוי ממון בעלים אלא דאח"כ כששחט הוי האימורין של גבוה וא"כ הוי כמו שנפטר אח"כ וא"כ אמאי אמרינן כדר' נתן לענין שגובה מבשרן כנגד האימורין. ודוחק לומר כיון דאנן ידעינן שסוף כל סוף לא יהי' ממה לשלם ע"כ משתלם אע"פ שמחיים הוי ממון בעלים ולפי מה שכתב הקצה"ח (סי' תי) דהא דאמרינן לר"י הגלילי דהמוכר עולתו ושלמיו מכור בפסחים (דף צ) היינו לבשר שיאכל הקונה את הבשר אבל שישחט ויזרוק על שם הקונה מודה ריה"ג דלא מהני דהזבח אינו נשחט ונזרק אלא לשם בעלים הראשונים. ע"ש שמתרץ הרמב"ם שפסק כריה"ג ואעפ"כ פסק דהמוכר עולתו ושלמיו אינו מכור ולפ"ז א"ש הא דלא דקדק רש"י על המכירה דהא שייר במכירה דהא אינו יכול למכור אלא הבשר אבל הקדושה קדוש לשם בעלים הראשונים

עוד נראה לי דאפ"ל דהטעם הא דלא דקדק רש"י על הטביח' ולא על המכירה משום דאם מוכר בודאי אינו מוכר האימורים וכמו דאמרינן בחולין פ' ראשית הגז (דף קלח) אלמא מתנות דכהן לא מזבין אינש כו' לא שייר הלוקח חייב דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך וא"כ מכש"כ שלא מכר לו האימורים שהם מנתא דצורך גבוה וע"כ הוי שיור במכירה [וכן בירושלמי (פ"ג דפיאה מפני שמכר לו חוץ מחובתו פי' דכל שהוא חייב ליתנו לכהן לא מכר לו ודע דשם שגה המפרש מהרא"פ ומהר"ש דתנן התם אמר ר' יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר שדהו הוא נותן פאה לכל ואמרינן התם עד כדון כשהתחיל לקצור. אפי' כשלא התחיל נשמעינה מהדא לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר המוכר חייב ואם לאו הלוקח חויב ר' ירמי' בשם ר' יוחנן דר' יהודה היא שני' היא תמן בין שהתחיל לגזוז את צאנו ובין שלא התחיל וכא לא שני' בין שהתחיל לקצור ובין שלא התחיל ופירשו וכי שני' היא התם בין שהתחיל ללא התחיל שהרי לא כתיב בגוזזכם] דנימא שאין החיוב בא אלא לאחר שכבר התחיל והכא נמי לא שני לן ונעלם מהם הגמ' דחולין (דף קלח) אמר לי' רבא והא מר הוא דאמר והוא שהתחיל בעל השדה לקצור וכ"ת ה"נ והוא שהתחיל לגזוז בשלמא התם ובקוצריכם את קציר ארציכם מעידנא דאתחיל לקצור מחייב בכולי' שדה אלא הכא מעידני' דאתחיל למיגז לא מיחייב בכולי' עדרי' אלמא דהטעם דהתם ליכא למימר והוא דאתחיל לגזוז דהא מחמת זה לא מיחייב בכולי' עדרי' ודלא כמו שפי' המהרא"פ ומהר"ש

הרי נתבאר שיש חילוק בין נדרים ונדבות לשלמי שמחה שבנדרים ונדבות העיקר הוא לצורך גבוה משא"כ בשלמי שמחה וא"כ בנדרים ונדבות העיקר הוא בשביל גבוה: והא דאוכלים הבעלים משולחן גבוה קא זכי משא"כ בשלמי שמחה שעיקרם הוא לצורך הדיוט ומצות התורה שצריך מזה להקריב האימורים כמו שכתב הט"א

וע"ז אומר רב הונא כי מטי להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם ומהאי קרא מפיק לה בפסחים (דף ע) לענין שלמי שמחה דאמרינן התם אמר ר' אלעזר שלמים ששחטן מעיו"ט אינו יוצא בהם לא משום שמחה כו' דכתיב וזבחת ושמחת שם בעינן זביחה בשעת שמחה ועיין תוס' שם וע"ז אמר עבד שרבו מצפה לאכול על שולחנו פי' שהקב"ה מצפה לאכול על שולחנו. פי' משא"כ בשאר נדרים ונדבות שעיקרן הוא משום גבוה ובעלים משולחן גבוה קא זכי. משא"כ בשלמי שמחה שעיקרן משום הדיוט ורבו מצפה לאכול על שולחנו יתרחק ממנו

וא"כ כיון שנתבאר דשלמי שמחה עיקרה לצורך הדיוט וחלק הדיוט אינו בטל אצל חלק גבוה וא"כ בפסח נמי אין חלק הדיוט בטל אצל מצות גבוה וכמו שכתבו התוס' בביצה (דף כו) שהקשו דצליית פסחים היכי דחי יו"ט הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש ואמאי לא בטיל אצל מצות גבוה את מה שיש