נחלת יהושע רכ

שיהי' רגע א' סמוך למיתתו וע"כ חיישינן על כל רגע ורגע דילמא זו היא הרגע הסמוכה למיתתו וע"כ אם אמר ה"ז גיטיך שעה אחת סמוך למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד

[ולכאורה הי' אפשר ליישב בזה על מה שהקשה הלח"מ ברמב"ם (פ"א מה' נזירות ה' ד) דאמאי כתב הרמב"ם גבי תרומה בפ"ז מה' מעשר טעמא דברירה ולא טעמא דבקיעת הנוד כיון דהרמב"ם פסק דחיישינן שמא ימות ונדחק בזה ע"ש ולכאורה אפשר לומר דטעמא דברירה עדיף טפי דאלו לטעמא דשמא יבקע לא חיישינן על אתר ולטעמא דברירה חיישינן אפי' על אתר

ובאמת צ"ע על הרמב"ם שפסק כמתניתין דדמאי (פ"ז מ"ב) מזגו לו את הכוס כו'. (בפ"ט מה' מעשר) נתן לו ע"ה לשתותו אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר כו' ואמאי לא חייש לטעמא דברירה וכ"ת כיון דדמאי דרבנן קיי"ל דבדרבנן יש ברירה זה אינו דהא מוכח בעירובין (ד' לו) דאפי' בדמאי חיישינן לברירה גבי הא דע"ה שאמר לחבירו קח לי אגודה של ירק וכ"ת כיון דיחד לו מקום ואמר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי יחד לו מקום וע"כ לא תלי בברירה דא"כ מאי פריך בירושלמי דאמאי לא חיישינן שמא יבקע הנוד הא אפי' יבקע לא ישתה טבלים אלא ודאי דהקושי' הוא. כמו דאמר התם בירושלמי מה אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא. אם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה אלא כי אנן קיימין באומר מכבר לכשאשתה ואש"ל כמו שכתבו הראשונים דהא דבעינן טעמא דברירה היינו משום דאי לאו הכי לא הוי מסויים וע"כ תלי בברירה דאי אמרינן ברירה הוי מסויים והכי אמרינן בירושלמי שם תניא ר' יוסי ור"ש אוסרים שמא תבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע לא כטעמא הדין טעמא דהדין טעמא דר' יוסי שמא יסייע (צ"ל משום מסויים) טעמא דר"ש שמא ישכח וישתה. את השאר פי' דר' יוסי סובר דבעינן מסויים כההיא דתני מעשר שני שבחפץ זה יהא מחולל על סלע שבכיס זה חילל ר' יוסי אומר לא חילל אבל ר"ש סובר דלא בעינן מסויים דהא תנן (בפ"ג דתרומות) האומר תרומת הכרי הזה בתוכו ר"ש אומר קרא השם ובירושלמי (פ"ג דתרומות) ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן אתי דר"ש כב"ש כמה דב"ש אמרי קדשו מדומעים כן ר"ש אומר קדשו מדומעים עד כדון באומר בתוכו. אבל אמר בו מהו נשמעינה מן הדא מ"ש שבחפץ זה מחולל על המעות האלו ולא קרא לו שם. ר"ש אומר קרא השם. וחכמים אומרים לא עשה ולא כלום עד שיאמר בצפונו או בדרומו. הדא אמרה היא תוכו היא בו. וכן פירשו הראשונים הרשב"א והר"ן דאי אמרינן ברירה הוי מסויים דכיון שהוברר הוי מסויים. ועיין במה שכתב המ"ל ברמב"ם (פ' יא ה' יא) שהביא מה שכתב הריטב"א ואיכא דקשי' לי' איך לא סיים מקום למעשרות אלו. ואיכא למימר דכי בעינן סיים מקום ה"מ למאן דלית לי' ברירה אבל ר"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיור מעשר אמרינן דהוברר. והכי אמרינן במכות (ד' יט) ר' יוסי אומר כהן שעלה בידו תאינה של טבל. אמר תאינה זו תרומתה בעוקצה. אלמא דר' יוסי סובר דבעינן מסויים וא"כ הכא כיון דבלאו"ה הוי מסויים ע"כ לא צריך לטעמא דברירה ועיין רש"י בחולין (ד' יד) שכתב דאי אין ברירה. התרומה מעורבת ואין כאן מקום להאריך בזה אך מהש"ס דילן בעירובין (ד' לו) לא משמע הכי עוד יש לומר לענין מה שכתב הלח"מ דטעמא דברירה עדיפא מבקיעת הנוד דאלו לטעמא דבקיעת הנוד אי אתרמי הכי דלא אבקע תרומתו תרומה אבל לטעמא דברירה אפי' בדיעבד לא מהני כיון דאין ברירה]

עכ"פ כיון דסוף כל אדם למות חיישינן בכל רגע ורגע שמא ימות ע"ז אמר המדרש הלואי כצילו של כותל או של אילן דודאי אם רואים שהאילן בריא או הכותל אמרינן דיעמוד עוד זמן מרובה עד שיזקין אלא כצילו של עוף הפורח דגבי אדם חיישינן בכל רגע שימות. וע"ז אמר גבי דוד שאמר כי מידך נתנו לך וכמו שביארתי ע"פ הירושלמי שהקדיש ראשון הצדקה כמ"ש גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו. כצל ימינו על הארץ ואין מקוה פי' שאמר כצל ימינו על הארץ הלואי כצילו של כותל או של אילן אלא כצילו של עוף הפורח. פי' דחיישינן בכל רגע ורגע שמא ימות ואין מקוה אין מי שיקוה שלא ימות דכיון דסוף אדם למות ע"כ חיישינן בכל רגע ורגע שמא הוא הרגע האחת הסמוכה למיתתו דאין מי שיקוה שלא ימות כמו דאיתא במדרש אברהם אמר כו'. ובפשיטת יש לפרש מה דאיתא בירושלמי שהקדיש ראשון ראשון וכמו שאומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך דהיינו כמו שבא מידו בזו הרגע נתן לו והטעם הוא שהי' עוסקים במלחמה ובביזה והיו מסוכנים בסכנה וכמו דאמרינן בכתובות (דף ט) כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ע"כ היו נזהרים במצות הצדקה להקדיש מיד כדי להצילם ממיתה וכמו דאמרינן בב"ב (דף י) ואיזהו שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יווע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה וזו היא עיקר מצות הצדקה ע"ז אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך פי' שאין בזה נתינה כלל. אלא כמו שמחזיר לגבוה. וע"ז אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך והיו נזהרים במצות הצדקה כדי להצילם מן הסכנה וכמו דאית' בירושלמי ואני בעניי הכנותי כו'

וביותר ביאור יש להבין על שאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ואח"כ אמר ד' אלקינו כל ההמון הזה אשר הכינונו לבנות בית לשם קדשך מידך הוא ולך הכל והענין הוא כמו שביארתי תחילה שבהקדש אפי' אם אמר זה הקדש ממילא נתפס בהקדש שלא ע"י אמצעיתו והטעם כי ממך הכל. ויבואר יותר עפ"י מה שכתב רש"י בב"מ (ד' מו) דלר' יוחנן דאמר מעות קונות היינו כמו שמצינו בהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו. והקשו התוס' ברפ"ב דבכורות (ד' יג) דלר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה ליגמר שיקנה כסף בהדיוט כמו בהקדש. ומשיכה נמי תקני בהקדש כמו בהדיוט. ותירצו התוס' דמשיכה לא שייך בהקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתי'. וע"כ לא שייך שימשוך לרשותו דכתיב לה' הארץ ומלואה ולפ"ז לא יתיישב קצת דאמרי' בחולין (ד' קלט) דפליגי איפכא ר"י ור"ל וכן אמר ר' יוחנן דמקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה. א"ל ר"ש בן לקיש וכיון שמרדה פקע לה קדושתה. א"ל בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה, והכי פליגי בהיפוך דר"י גמר מהקדש. ור"ל ס"ל דאין לגמור מהקדש. דבהקדש לא שייך משיכה. דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא). ובא"א ביארתי דע"כ סובר ר"ל דמשיכה קונה ולא גמר מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו משום דלר"ל לא הוי הקדש בדק הבית כמו מכירה. וכמו שהבאתי הירושלמי בספרי ע"י (ס' יז) הפודה כלכלה מיד הגזבר. מהו שתיטבל למעשרות מתיב ר"ל והתנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דתנינן תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוותה הפודה אינו כלוקח וע"כ כיון דלר"ל אין טעם ההקדש והפדיון כמו מכירה ולקיחה אלא אפי' בקדשי בדק הבית לא חשיב כמו מכירה והפדיון לא הוי לקיחה אלא הפקעת איסור בלבד וע"כ לא ילפינן מינה דלקני בהדיוט מעות כמו בהקדש אבל ר' יוחנן ס"ל כמו דאמרינן בב"ק (דף עו) מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים אלמא דקדשי בדק הבית חשיב כמו מכירה וא"כ הפדיון הוא כמו לקיחה וע"כ יליף מינה ר' יוחנן ג"כ דמעות קונות מדאורייתא ועיין בספרי (שם) ועיין בספ"ד דב"מ (דף נו) בהא דצריך לעשות לו דמים ע"ש

אבל המקנה כתב דודאי אף לר' יוחנן משיכה קונה במתנה ומציאה וכן קנין הכסף לר"י הכסף עצמו נקנה במשיכה להמוכר וכן בחליפין כיון שמשך זה קנה חבירו ועיקר הפלוגתא דר"י ור"ל במוכר מטלטלין באיזה הדבר הי' הקנין של המשיכה אם במשיכת המוכר למעות או במשיכת הלוקח להחפץ אי נימא דאלים כח המוכר טפי שצריך הוא למשוך