נחלת יהושע ריח

אלא על תנאי ואח"כ ביטל הגט ואינו אלא מכאן ולהבא וא"כ מעיקרא כשנכתב הגט לא נכתב על תנאי זה וע"כ פוסל רבי אבל כשנתקיים התנאי וקיום התנאי הוא למפרע א"כ נכתב הגט על אופן זה דהא הכתיבה הי' שיתקיים התנאי ונתקיים התנאי ומטעם בריר' ליכא למיפסלה דבריר' לא הוי אלא בדבר שאינו בידו אבל אם ביטל אינו מועיל רק מכאן ולהבא דהא כל עיקר הביטול הוא מטעם שתחילה הי' הכונה אם לא יקפיד וא"כ ליכא למימר דהוברר מעיקר' שלא יקפיד דהא הוי כמו לאיזה שארצה אגרש בו ותלי בבריר' וע"כ פסול בגט דמעיקרא לא נכתב אלה ע"מ כן ואח"כ כשביטל אינו אלא מכאן ולהבא וא"כ מוכח מהירושל' לדברי ר' יודן דביטול התנאי והמחילה על הקפיד' אינו אלא מכאן ולהבא ולא אמרי' דהוברר מעיקרא שלא הקפיד כלל. וע"כ כיון שהמחילה על התנאי אינו אלא מכאן ולהבא ע"כ לא מצי לשנוי' ביומא (ד' יג) רק דאם חזי דבעי' למימת קיים ועייל לבי כנישתא ומשוי לגיטא דהא גיטא למפרע אבל במחילה אינו יכול לעשות שיהא הגט למפרע דמחיל' על הקפידה אינו רק מכאן ולהבא שאיך יוכל למחול למפרע שלא הי' קפידתו כלל דהא תחילה לא הי' יודע אם יהי' מקפיד וא"כ איך נוכל לומר שמוכח שמתחיל' לא הקפיד כיון דחזינן שתחיל' לא הי' יודע אם יהי' מקפיד שמזה הטעם תולה בדעת עצמו לית לי' בריר' שחזינן שתחיל' הי' מסופק בדעתו

וא"כ נתברר שכל המחילות שעל הקפיד' אינו אלא מכאן ולהבא וע"כ כתב בש"ע ל (בסי' לז סעיף יא דעת הרמ"ה) שאם נתרצה האב כששמע הוי קידושין משעת שמיע' אפי' נתאכלו המעות קודם הנתינ' עכ"פ אם נתרצה האב כששמע ולא הקפיד אין המחילה אלא מכאן ולהבא וכן כל המחילות אינן אלא מכאן ולהבא משא"כ במחיל' של הקב"ה שהוא מחילה דמעיקרא כמו קודם החטא כמו שהארכתי בזה הרבה בספרי ע"י (דרוש א) ע"ש בענין כל תשא עון במחילה שקודמת לחטא. ה' ימחול לעונותינו ויחתמנו בספרן של צ"ג לחיים אכי"ר

דרוש א למצות צדקה

הנה כתב (דה"א כט) ויברך דוד את ה' כו' וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה ה' אלקינו כל ההמון הזה אשר הכינותי לבנות לך בית לשם קדשך מידך הוא ולך הכל. ואית' במדרש פ' ויחי כתיב כי גר אנכי עמך תושב כו' כי גרים אנחנו לפניך כצל ימינו על הארץ ואין מקוה והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף דכתיב כצל עובר ואין מקוה אין מי שיקוה שלא ימות הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים כו' וכן במדרש קהלת שלמה אמר כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים ויעשם כצל באיזה צל אם כצלו של כותל יש בו ממש ואם כצלו של דקל יש בו ממש בא דוד ופירש ואמר ימיו כצל עובר רב הונא בשם ר' אחא כהדין עופא דעבר וטולי' עבר עמו. ויובן ע"פ מה דאמרינן בירושל' (פ"ק דב"מ ה"ד) ר"ל אמר כו' אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות שלו ר' יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו כו' התיבון והכתיב ואני בעניי הכנותי וגו' והיכי אם בנתונים בתוך ידו עשיר הוא ואי בשאינם נתונים לתוך ידו וכי יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונים בתוך ד' אמותיו (ובפ"ד דפאה ובפ"ד דגיטין) בירושלמי אמרינן תיפתר במקדיש ראשון ראשון פי' שמיד שזכה הקדישו. ולכאורה צריך להבין דאפי' אי אמרינן במקדיש ראשון ראשון עכ"ז מהו שאומר ואני בעניי הכינותי דכיון שזכה בו עשיר הוא. ויובן ע"פ מה שכתב בס' א"מ והביא מה שכתב הב"ש (ס"ק צט) והא דבעי בטל מהו כיון דבין לעבר בין להבא מועיל היינו משום דאם לא אמר הוא משמע שהגט מעצמו בטל והיינו לשעבר כלומר בטל הוא מעצמו ולא ע"י שיבטלנו הוא והתם בפ' אין בין המודר (דף לד) אמר רבא הי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה ופי' הר"ן שהי' הככר מונח תוך ד' אמות שלו וזכו ד' אמות שלו להקדש כדין המגבי' מציאה לחבירו ולא שהקדישו הוא דהא אינו שלו ולא מצי אקדיש ואין לומר שזכה בו לעצמו ואח"כ הקדישו דא"כ ה"ל גזבר ואין מועלין בו עד שיוציאו לחולין ע"ש אלא ע"כ שזכה חצירו להקדש והוא ד' אמותיו וא"כ ככר זה הקדש ממיל' ולא ע"י קדושת פיו ולפ"ז דוקא כשאומר ככר זה הקדש דמשמע ממיל' הוא דקדוש אבל אם אמר ככר זה הוא הקדש דמשמע ע"י אמירתו שהקדישו יהי' קדוש א"כ כונתו שיזכה בו תחיל' דאל"ה לא מצי מקדיש דאינו שלו וכיון שזכה בו תחיל' נעשה הוא גזבר עליו ולא הי' מועל כו' לכך הוצרך לומר ככר זה הקדש דמשמע ממיל' והיינו ע"י ד' אמותיו שיזכו להקדש בלי אמצעיתו עכ"ל והשתא א"ש מה דפריך בירושל' ואני בעניי הכנותי היכי אם בנתונים בתוך ידו עשיר הוא ואי אינם נתונים לתוך ידו וכי יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונים בתוך ד' אמותיו (פי' שלא זכה בהם הוא כלל אלא שהקדיש ע"י ד' אמות שלו להקדש שלא אמר אלא ככר זה הקדש דהיינו ממיל' לא ע"י אמצעיתו שלא זכה בהם תחיל' וכמו שכתב הקצה"ח שאם אומר זה הקדש מקדיש ע"י ד' אמותיו בלי אמצעיתו) וע"ז אמר דוד ואני בעניי הכנותי שלא זכה בהם הוא תחיל' אלא הקדיש לה' ע"י ד' אמותיו. והענין שעשה כן היינו שלא רצה להחזיק טובה לעצמו כאלו הוא המקדיש וע"כ לא הקדיש מכחו אלא אמר ככר זה הקדש דהיינו שלא ע"י אמצעיתו וא"כ אינו מחזיק טובה לעצמו כמו שאמר ואני בעניי הכנותי וע"ז אומר ויברך דוד את ה' כו' וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך פי' וכי מי אני שיאמר שהוא הקדיש דהא לא אמר שיהא הקדש דא"כ הוא המקדיש וא"כ זכה בו הוא תחיל' אלא שנתנו מיד ע"י ד' אמותיו להקדש וע"ז אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך ולא שהי' ע"י אמצעיתו

ועדיין צריך להבין מה שאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך מהו שאומר כי ממך הכל. אך לכאורה צריך להבין דמפני מה מהני אם אמר זה הקדש ול"א שיהא הקדש וכמו שהקשו התוס' בגיטין (דף לב) מ"ש מהרי הוא הקדש תימא דבריש אין בין המודר (דף לד) משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמר כלום כו' ובאמת צריך להבין דמ"ט מועיל אם אמר ככר זה הקדש. אך יובן על דרך דרוש שהטעם אם צריך לומר על דבר א' מהתחדשות הפעולה שיהי' הגט בטל אפשר לומר דצריך לומר שיהא בטל אבל להקדיש דבר לא בעינן שיאמר שיהא הקדש אלא בסתם אם אמר זה הקדש נמי נתפס. וכמו דאמרינן בברכות (דף לה) א"ר יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשי' כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה וע"כ כיון שהכל שלו ע"כ אם מקדיש אדם לגבוה א"צ לומר שיהי' הקדש אלא אם אומר זה הקדש נתפס הקדש ממילא וכמו דאמרינן דאפי' הקדיש הקדש לדמים קדש קדושת הגוף והא לא אקדשה לקדושת הגוף וא"כ איך פשט' לקדושת הגוף אלא ודאי כיון שהכל שלו אלא שהארץ נתן לבני אדם ליהנות ולהשתמש בו ע"כ הוי שלו ע"כ מכיון שהקדישו לדמיו ממיל' פשטה קדושת הגוף

ובזה תירצתי מה שהקשה בס' א"מ (סי' כו) שהשיג על המהרי"ט שכתב שאם אומר אני נותן לך לקידושין דלא מהני וראי' מפ' כיצד מערימים (דף כז) אמר על בהמה טמא' ועל בעל מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה אלמא דשאני לן בין האומר עולה לאומר לעולה והקש' ע"ז בס' א"מ וכתב דגבי עולה אם אמר ה"ז לעולה חלה קדושה על גוף החפץ וה"ל עולה ממש וכן באומר ה"ז לחטאתי. וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ב משחיט' וז"ל הי' מחויב חטאת ושחט ואמר לחטאתו שחיטתו