נחלת יהושע ריד

על מתו וע"ז אמר כמה דאת אמר תמן השוחט בשבת לא כיפר ומביא אחרת אוף הכא יצא ידי קרעו (כצ"ל) פי' דא"כ אמאי פטור בקורע על מתו לפי סברת הירושלמי דהטעם דלא יצא ידי קריעה כדי שלא יתחייב חטאת וע"כ אמרו רבנן דלא קיים המצוה ואמאי לא חששו בחטאת והעמידו דבריהם שלא יזרוק ואע"פ שע"י זה יתחייב חטאת והכא נמי יאמרו שיצא ידי קריעה אע"פ שיתחייב חטאת ע"י זה משום שיהי' מתקן ואמאי בטלו למצות קריעה בכדי שלא יתחייב חטאת

[וכה"ג כתב הט"א בר"ה (ד' כח) על הא דאמר ר"י בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא. והקשה הט"א דהא היכי דתקע באיסור לא יצא ע"כ ה"ט משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה ולמה שכתבו התוס' בפ"ק דסוכה (ד' ט) דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן והשתא הא כיון דמן התורה יצא אפי' בתוקע באיסור ג"כ א"כ מעל כיון דיוצא מן התורה. והשתא מאי ק"ל לרבא אימת מעל לבתר דתקע והא כי תקע באיסורא תקע וכי פסקא דר"י לא איירי אלא בתקע כמנין תקיעות של תורה בנימצום כו' ע"ש ותירץ דהטעם הוא דאי אמרינן שיצא נמצא מעל וע"כ אמרינן שלא יצא ונמצא שלא עבר עבירה ולא מעל וע"ש דאפי' לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ה"מ התם שלא יתוקן הלאו אבל הכא אי אמרינן דלא יצא לא עבר עבירה כלל. ע"כ אמרינן דלא יצא]

וכן הי' סברת הירושלמי דהטעם הוא דלא יצא ידי קריעה וא"כ לא הוי רק מקלקל וע"כ יפטר מחטאת וא"כ בחטאת נמי נימא דכיפר ויזרוק הדם ויהי' טועה בדבר מצוה ועשה מצוה ויהי' פטור מחטאת ומשני כר"ש דאמר עד שיהא צורך בגופו של דבר (פי' דהא דפטור אין הטעם משום דלא יצא ידי קריעה אלא אפי' יצא ידי קריעה נמי פטור. משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה וכמו שפירש"י בשבת (ד' קה) דלר"ש פטור אפי' במתו שיצא ידי קריעה נמי) וע"ז אומר בירושלמי אמר לו תמן הוא גרם לעצמו. ברם הכא את גרמת לו (פי' דלעולם הא דפטור בקורע על מתו כר' יהודה דאפי' מלאכה שאינו צריכה לגופה נמי חייב. והא דפטור בקורע על מתו. הוא כסברת הירושלמי בתחילה. דביטלו חכמים לקריעה דידי' כדי שלא יתחייב חטאת, דאי אמרת שיצא נמצא שעבר עבירה בשבת. והא דלא חששו חכמים גבי חטאת. דאמרינן לא כיפר. ולא אמרינן דכיפר בכדי שיהי' טועה בד"מ ועשה מצוה. ויפטור מחטאת) תמן הוא גרם לעצמו. (פי' התם הוא בעצמו עבר עבירה מתחילה ששחט בשבת החטאת. אלא דאי אמרינן דוזרק הדם יפטר מחטאת. וע"כ לא חששו חכמים לעבור על דבריהם שיתוקן החטא. שחטא מתחלה בעצמה). משא"כ בקריעה אם לא יבטלו מצות קריעה את גרמת לו (פי' שא"כ כל העבירה הוא מפני שאמרו חכמים שיצא ידי מצות קריעה נמצא את גרמת לו גוף העבירה וכה"ג מיבעי' לן בשבת (דף ד) הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת דאם לא יתירו לו נמצא שהם גורמים שיעבור. (והא דאיבעי' לו אם התירו לו לרדותה התם משום שפשע תחלה) אמר ר' יוסי ואפי' תמן את גרמת לו שאלולי אמרת לו שיביא האיך הי' מתכפר לו פי' שתחילה הי' רוצה להביא החטאת ולזרוק בשבת בשגגה ונמצא שכשאתה אין מניחו לו לזרוק את גרמת לו שלפי מחשבתו שרצה לעשות הי' פטור מחטאת משום שהי' טועה בדבר מצוה ועשה מצוה ואתה אינו מניחו נמצא שאת גרמת לו דכל עיקר הבאתו מתחיל' הי' לזרוק דאל"ה האיך הי' מתכפר לו והוא רצה להביא חטאת

וא"כ מוכח ממאי דמשני הירושלמי תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו סברת הירושלמי שכיון שהוא שחט תחיל' בשבת ונתחייב חטאת לא אמרינן שיזרוק כדי שיפטור מחטאת משום שתחי' הוא גרם לעצמו ולא יתוקן החטא בכך רק שיהי' פטור מחטאת משום טעה בד"מ ועשה מצוה ואין זה רק תיקן להחוטא שיפטור מחטאת ובשביל תיקון החוטא לא ביטלו שבות דדבריהם והעמידו דבריהם אבל בבעי דרב ביבי בהדביק פת בתנור ד עי' לי' אם התירו לו לרדותה מחמת שאם יתירו לו לרדות' לא יהי' חטא כלל נמצא שהוא תיקון להחטא ע"כ מיבעי' לי' אם העמידו דבריהם או לא (והא דמבעי לי' היינו משום ופשע מתחי') א"כ נתבאר שיש חילוק בין תיקון החטא לתיקון החוטא ודוק

ויש לי להביא עוד ראי' לזה ממה שכתב השעה"מ על מה שהקשו דאיך לוקה הנזיר הא בודאי ישאל על נזירותו ומה שכתבו התוס' בגיטין (דף לג) דמוקמינן אחזקי' שלא ישאל עוד כמו שלא שאל מתחילה היינו שלא יהי' התראת ספק אבל מ"מ קשה דאם ירצו להלקותו ישאל מיד על נזירות ואיך משכחת לה מלקות ותירץ השעה"מ דלא קשה דהא איתא בפ"ב דנדרים (דף כ) דמי שנזר ועבר על נזירות' אין נשאלין לועד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר ולכאורה קשה דאמאי לא יהי' נשאלין בכדי שיהי' תיקון להלאו ולא ילקה כבעי' דר"ב. אך לפי מה שביארתי ניחא שפיר דע"כ לא אמרינן בשבת (דף ד) בבעי' דרב ביבי דהדביק פת בתנור התירו לו לרדותה. היינו משום שאם לא יתירו לו נמצא שעבר עבירה בשבת אבל הכא העבירה כבר נעשית אלא שאם הי' נשאל על נדרו ויתירו לו לא ילקה ובזה אין אנו חוששים וכמו שלא חשו חכמים שיזרק הדם ויהי' טועה בבר מצו' ועשה מצו' ויפטור מחטאת משום שהעבירה כבר נעשית ואין בזה תיקון להחטא עצמו. וכמו שביארתי על הירושלמי תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו דכיון דעבר עבירה מכבר וכשישאל לא יהי' רק תיקון להחוטא לעונש המלקות ע"כ אין נזקקין לו עד שינהיג איסור כימים שנהג בו היתר. וכ"ת הא אם ישאל יהי' תיקון להחטא עצמו ולא יהי' בידו עבירה כלל. דהא החכם עוקר הנדר למפרע וא"כ יהי' תיקון להחטא עצמו זה אינו. דהא אפשר שישאל אח"כ אם באמת מתחרט הוא על נדרו ומ"מ יהי' תיקון להחטא וע"כ אמרו חכמים שאין מתירין לו ולא ישאל מיד דכיון שאין בזה תיקון להחטא עצמו לא חששו חכמים וקנסו אותו

ובזה יתיישב הירושלמי (פ"ה דנזיר) אהא דאין נשאלים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר בעומד בתוך ימי נזירותו אבל בעומד אחר נזירותו לא אכל סותר והוא ט"ס וק"ע גורס דאינו סותר ועיין שם בק"ע. ולכאורה יש להבין דמאי נ"מ אם עומד בתוך נזירותו או עומד בסוף נזירותו ולפי מה שביארתי אפשר לומר הטעם דבשלמא בעומד בתוך ימי נזירותו אין נשאלין לו דמשום מלקות לא חששו וע"כ קנסוהו ולא ישאול מיד אף שמחמת שא"א לו לשאל לוקה אעפ"כ לא חששו לזה וכ"ת הא אם ישאל יהי' תיקון להחטא עצמו זה אינו דהא יכול לשאול לאחר שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר אבל בעומד בסוף ימי נזירותו א"כ אם ילקה שוב לא יוכל לשאול עליו וכן אמרינן בפ"ג דשבועות (ד' כח) דאפי' אכלה כולה נשאל עלי' משום דמחוסר מלקות אבל אם ילקה שוב לא יוכל לשאול עלי' וע"כ נשאלין עלי' ואינו לוקה כדי שיתוקן העבירה גופא

וכן ביארתי לעיל בתשוב' (סי' ד) במה שכתב המגי"ה במ"ל (פ"א מה' חמץ ומצה) והבאתיו בספרי ע"י (סי' כד) על מה שכתב הרמב"ם דהקונ' חמץ בפסח לוק' והקשו דהא הוי לאו הניתק לעשה ותירץ דמיירי שקנ' בשבת שהי' ביו"ט האחרון של פסח דא"א לשורפו ע"כ לוק' וכתב דביו"ט דאינו אסור לשורפו אלא מדרבנן לא ביטל העש' בידים משא"כ בקנ' בשבת וכתבתי שם דאפי' אם קנ' ביו"ט האחרון של פסח אע"ג דהא דאסור לשורפו הוא רק מדרבנן אפ"ה לוק' ואע"ג שכתבו התוס' בשבת (דף ד) בבעי' דרב ביבי דאם לא התירו לו לרדות' ממילא אינו מחויב דהא הוא רוצ' לרדות אלא דחכמים אין מניחין אותו וא"כ אנוס באונסא דרבנן אך הרמב"ם שפסק כמ"ד קיימו ולא קיימו א"כ העביר' נעשית מיד דבשלמא בביטלו ולא ביטלו כל כמה דלא ביטל העשה העשה לא עבר עביר' עדיין וכמו דאמרינן בחולין (דף קמא) אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו כל כמה דלא שחטי' לא עברי'