נחלת יהושע רה

שהגהתי בירושל' והתירוץ הוא דהא דיש ראי' ממה שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים היינו דוקא אם מועיל בגדלותו וא"כ מוכח בזה דא"צ דעת דהא יוצא כשהוא גדול ואוכל קדשים אע"ג שהביא קרבן בעודנו קטן אבל מפסח אין ראי' דהא אע"פ שמביא עליו פסח בעודו קטן אפ"ה לא מהני אם הגדיל אח"כ וע"כ לא מוכח מזה דבעינן דעת וע"ש שהארכתי בזה: [ובזה יתיישב מה שהקשה הק"ע אהא דאמרינן בירושלמי (פ"ב דנזיר) שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות שלא מדעתו אבל אינו מפרישו אלא מדעתו וכתב הק"ע נראה דאתי כר' יוחנן דאמר בנדרים (דף לה) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפר' והטעם שכן אדם מביא על בניו הקטנים כו' וקשה למה אינו מביא קרבן נזירות על חבירו שכן האב מביא על בנו הקטן וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מה"נ) האב מדיר אח בנו בנזיר וחייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות ואם נטמא מביא קרבן טומא' וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהר' כו' ע"ש עכ"ל ולפי מה שביארתי דהא דאמרינן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שכן אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים היינו שמועיל בגדלות אח"כ נמי שנפטר מהקרבן אבל בק"פ כיון דאינו מועיל אח"כ בגדלות ע"כ אין ראי' ממה שהאב מביא על הקטן ע"ש בספרי (ד' ח) מה שביארתי על הירושלמי שני' היא פסח שני' היא חטאת פסח לכשיגדיל אינו ראוי להתכפר בו (כפי שהגהתי שם) חטאת לכשיגדיל ראוי להתכפר. ולפ"ז לא קשה מידי מהך דנזיר דהאב מביא קרבן בשבילו דזה אינו מועיל בגדלות וכמו שכתבו התוס' בנזיר (דף כח) דאם הגדיל והביא ב' שערות מבטלות הנזירות אף שהתחיל למנות מכמה ימים וא"כ כשיגדיל בלא"ה פטור מקרבן דבטלה הנזירות וא"כ אין ההבאה מועלת אלא בעודנו קטן ע"כ אין ראי' מזה דיכול להפריש שלא מדעת חבירו]

וה"נ אע"ג דעולת יולדת בעי דעת בשעת הפרשה היינו לאפוקי חובתה שעלי' מן התורה להצריכה קרבן עולה שתפרוש בדעת ע"כ אינו מספיק לה הפרשה שלא בדעת אבל מי שאינו בתורת חובה ולא יבוא לכלל דעת ע"כ מפריש אף שלא מדעת והכא נמי בעולת יולדת לפי דעת הירושלמי דבעי דעת היינו משום שהיא בת חובה לעולה וע"כ אינו מספיק ההפרשה שלא מדעת אבל אם מתה שנשאר עלי' שיעבודא דאוריית' וע"כ אע"פ שהוא שלא מדעת אעפ"כ כיון שהיא מת' ואין עלי' חובה ונשאר שיעבוד' שהוא דאוריית' ע"כ מביאין עלי' עולה אף לאחר מית'. עכ"פ לפי מה דקיי"ל שמביא אף עולות העוף אע"ג דאינו מעכב מלאכול בזבחים ע"כ ביש עלי' חמש לידות ודאות ודאי דמותר ג"כ להביא שלא מדעתה עכ"פ נתבאר דמה שהוא בתורת כפרה אינו יכול להביא שלא מדעתו ומה שהוא בתורת מכשיר יכול להביא שלא מדעת וע"כ נמשל כפרת יוה"כ למקוה שהוא כמו מכשיר דהיינו ליכנס במקדש ולאכול בקדשים ה"נ כתיב לפני ה' תטהרו שצריכין לעמוד לפני ה' ע"כ כתיב מקוה ישראל ה' שהקב"ה כביכול הוא המטביל כדי לעמוד לפניו ובפרט לדעת הירושל' שכיון שמעוכב לשמוח עמה מפריש שלא מדעתו א"כ כשאין ישראל עושין רצונו של מקום כתיב במסתרים תבכה נפשי ובפרט שהוא יום הדין וכשאדם מצטער השכינ' מה אומרת קלני כו' ואית' במדרש עיני עיני יורדה מים עיני תבכה על עיני ע"כ הקב"ה מביא הכפר' אף שאין ישראל מגיע לכלל דעת לידע קדושת וכפרת יוה"כ הוא המטביל שיכפר עליהם יוה"כ לשמוח בחג וכמו שכתוב ושמחתם לפני ה' אלקיכם [וכמו דכתיב אז ירננו כל עצי יער לפני ה' כי בא כו' ואיתא במדרש סדר ויקרא (פ' ל) א"ר אחא היער אלו אילנות שעושין פירות וכל עצי היער אלו אילנות שאין עושין פירות לפני מי לפני ה' למה כי בא בר"ה וביוה"כ. וביארתי במ"א שהענין יובן במה שביארתי בר"ה (דף טז) מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות כו' הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברך לכם פירות האילן כו' נסכו לפני מים בחג כדי שתתברך לכם גשמי שנה כו' ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות שופרות. מלכיות כדי שתמלוכוני עליכם כו' ובמה בשופר. וביארתי במ"א ע"פ מה שכתב הר"ן שבד' פרקים העולם נידון כו' ובר"ה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וביארתי שבג' פרקים בשנה העולם נידון בכללו כגון בפסח על התבואה וכן בעצרת על פירות האילן וכן בחג על המים וע"כ כיון שהעולם נידון בכללו ע"כ בג' פרקים אלו החיוב רק על הציבור כגון העומר שבא משל ציבור וכן שתי הלחם בעצרת וכן ניסוך המים בחג משא"כ בר"ה שהעולם עוברים לפניו כבני מרון וכל א' נידון בפרטות ע"כ המצוה הוא שופר שכל יחיד ויחיד חייב בשופר והטעם הוא מפני שכל יחיד ויחיד נידון בפרטות וע"כ אומר המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון הה"ד אז יעלוז שדי זה העולם וכל אשר בו אלו הבריות אז ירננו כל עצי היער פי' שמוכיח שאין עיקר הטעם של ד' מינים הוא לרצות על המים שאם הי' העיקר לרבות על המים א"כ אמאי כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון דאמרינן בסוכה (דף מב) ולקחתם שתהא לקיחה לכל או"א אבל אם הטעם שהשמחה הוא על שיבאו זכאים בר"ה וביה"כ בדין ובר"ה ויוה"כ הדין הוא לכל יחיד ויחיד וע"כ כתיב ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' כו' כי בא לשפוט בר"ה וא"כ מוכח דעיקר הטעם הוא לשמוח על שיצאו זכאים בדין. ועוד ביארתי שהמדרש מוכיח שעיקר הטעם לשמוח על שיצאו זכאים בדין שאם הי' הטעם של ד' מינים לרבות על המים א"כ לדברי ר' יהודה בן בתירא דאמר בתענית (דף ב) דבשני בחג הוא מזכיר מ"ט כו' עיקר ניסוך המים בשני הוא דכתיב ואמרינן בתענית דלר' יהודה בן בתירא ניסוך המים כל ששה וא"כ אם הי' הד' מינים באים לרצות על המים (ועיין בתענית (דף ב) איבעי להו ר"א כו' מלולב גמר לה) א"כ מ"ט חייבין בהו בראשון ובפרט בגבולין דאינם חייבין מן התודה אלא בראשון אלא ודאי דעיקר הטעם כמו שאומר אז ירננו כל עצי היער לפני ה' כי בא לשפוט. א"כ מוכח שהכוונה הוא לשמוח על שיצאו זכאין בדין] ועבד שרבו מצפה לאכול על שולחנו ואכלת שלמים כו' ושמחת לפני ה' אלקיך ע"כ כביכול מקוה ישראל ה' שמכפר כפרתן של ישראל אף שלא מדעתן בתורת מכשיר כמו מקוה כמו דכתיב מקוה ישראל ה'

[ועוד נראה לי על הא שהקשיתי דלדעת הירושלמי דעולה בעי דעת מפני שאינה מכשירתו לאכול בזבחים וא"כ איך מביאין לאחר מיתה דאפשר לומר כמו דאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ה) יתבי ר"נ ור"ש ויתיב כו' ויתבי וקאמרי הא דקאמר ר' אלעזר מצינו בבאין לאחר מיתה שהם כשירין ואין מרצין לימא לי' ר"ל הנהו נמי ליתי ולירצי אמר להן רב אב"מ יולדת אם היא ילדה בני' מי ילדו מתקיף לה רב אסי ומאן לימא לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מתכפרה וכיון דאיכא כמה עשה גבה מתכפרא יורשה נמי מכפר כו' ופירש"י הני נמי ליתי ולירצי איורשים וא"כ כיון שעולת יולדת מכפרת על כמה עשה ומכפר על היורשין א"כ הוי היורשים בעלים דידהו וכמו דאמרינן התם מקבעא לא מכפר' מקופי' מכפרה וע"כ קיי"ל דהיורש ממיר אע"ג דהמתכפר עושה תמור' וע"כ מייתי אפי' לאחר מית' אע"ג דבעינן דעת בעלים, וע"כ אפשר לומר דזהו דוקא בעולת יולדת דבא לכפרה לר"ש כמו דאיתא בפ"ק דשבועות (דף ח) ולרשב"י דאמר יולדת חוטאת היא כו' אבל בעולת ראי' לא מצי מייתי לאחר מית' כיון דבעי דעת והתם ליכא למימר דמכפר על כמה עשה כיון שאינו בא לכפרה ועוד דהא הם הביאו ג"כ עולת ראי' וע"כ פסק הרמב"ם דדוקא אם הפריש והא דמדמי בירושלמי אפשר שסובר דאפי' אי לא מכפרי היורשים נמי בא לאחר מית'. וכמו דאמרינן בזבחים שם אמר לו ר' אלעזר מצינו בבאים לאחר מיתה שכשרים ואין מרצים אבל למאי דמסיק לא אמרינן אלא בעול' יולדת דאי איכא כמה עשה גבה ומכפרי נמי יורשים משא"כ בעולת ראי' כיון דלא הוי בעלים דידהו וע"כ בעינן דעת בעלים אך באמת אינו צריך לכל זה שכבר ביארתי לעיל (סי' ה) דלא קשה מידי דהטעם דכיון דמת ברגל. לא הוי חיובא עלי' כלל והירושלמי לטעמי' אזיל ע"ש]

ומעתה נשוב למה שהתחלתי בענין שובה ישראל עד ה' אלקיך וצריך להבין מהו הלשון עד ה' אלקיך