נחלת יהושע קצח

דשגגת קרבן לא חשיב שגגה ואע"ג דהתם מיירי בתחילת המעשה לומר דלא הוי שוגג אלא מזיד מ"מ אפשר דלענין דבעינן ידיעה באמצע כיון שידע שחטא בשוגג עון שיש בו כרת חשיב ידיעה ומה ששגג בקרבן לא חשיב שגגה אלא אפי' אם שגג בכרת דבעלמא קיי"ל הזיד בלאו ושגג בכרת הוי שגגה הכא לענין לענין ידיעה כל שידע שחטא אף דהי' סבור שלא חטא עון דכרת אלא איסורא בעלמא חשיב ידיעה ושאני נדה דסבר דאין בו עון אשר חטא כלל משום דאנוס הוא אך התוס' כתבו בפי' שלא נודע לו שנתחייב חטאת ומשמע דבעינן שידע דחייב חטאת כדי שתחשב ידיעה בנתיים לחייבו שתיים עכ"ל

והנה יש לי להביא ראי' מהירושלמי דבעינן שידע שהוא חטא שחייב עליו קרבן דאמרינן בירושלמי (פ"ק דשבועות) פעמים שיש כאן העלם טומאה והעלם מקדש ואינו חייב אלא אחת. היך עבידא נטמא וידע. ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש ויצא וידע ונעלם הימנו מקדש ונכנס למקדש ויצא וידע הרי כאן העלם טומאה והעלם מקדש ואינו חייב אלא אחת ופעמים שיש כאן כמה ידיעות וכמה העלמות ואינו חייב אלא אחת האיך נטמא וידע ונעלמה הימנו טומאה. עד שהוא בהעלם טומאה נעלמה הימנו מקדש ונכנס למקדש ויצא וידע ואמר טומאה זו אין חייבין עלי' קרבן כו' ונכנס למקדש ויצא אפי' כמה פעמים ובסוף ידע הרי כמה ידיעות וכמה העלמות ואינו חייב אלא אחת עכ"ל אלמא דאפי' אמר טומאה זו אין חייבין עליו קרבן אפ"ה לא הוי ידיעה לחלק. ואע"ג דיש לדחות דהירושלמי לטעמי' דס"ל שגגת קרבן שמה שגגה דאמרינן בירושלמי (פ"ז דב"ק ה' ב) אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן וכן ס"ל בשבועות (פ"ג) אפילו לר"ע דאמרינן התם ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מה אנן קיימים אם בידוע שאכל ונשב' שלא אכל שבוע' שקר היא ואם סבור כו' בשוגג בקרבנ' ומזיד בקרבנ' אבל סבור הייתי שאין בו שבועה מותר אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה ולא כן אמר ר' אבהו בשם ר"י מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן לית יכול דמר כו' בשם ר' לעזר כך משיב ר' ישמעאל לר' עקיבא מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ובהעלימו משום ביטוי ויתיבני' לר' עקיבא מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ומביא קרבן (צ"ל שחייבין בזדונו משום מלקות ומביא קרבן) פי' דא"כ ישיב לו ר"ע על תשובת ר"י שמחייב ר"ע בלשעבר דמי מצינו דבר שיתחייב מלקות על הזדון משום שבועות שקר ועל העלימו משום ביטוי הא מצינו כה"ג בכל הדברים שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן ב' דברים כאחת ומדפריך לר"ע אלמא דהירושלמי ס"ל אפילו לר"ע שגגת קרבן שמה שגגה ולאו דוקא בשבועת ביטוי דלשעבר ועיין תוס' שבועות (דף כו) ותוס' שבת (דף סט) וע"כ כיון דס"ל להירושלמי דשגגת קרבן שמה שגגה. ע"כ ס"ל נמי דאם הי' לו ידיעה אלא שלא ידע שחייב קרבן לא הוי ידיעה לחלק משא"כ לדידן דס"ל דשגגת קרבן לא שמה שגגה אין נ"מ וכמו דתלי המ"ל בהא דשגגת קרבן ע"ש ואפשר דע"כ לא נמצא בש"ס שלנו הא דאר"י שוגג בקרבן ומזיד בחלב מתרין בו אך באמת אפשר לדחות. דלאו דוקא נקט בירושלמי הזיד בחלב ושוגג בקרבן דהא אפשר להא דר"י אפי' בלא שגגת קרבן אלא דהזיד בלאו ושגג בכרת והש"ס דילן אפשר שסובר דלא עבדינן בי' תרתי אפי' לגבי קרבן דהוי כפרה ולא אמרינן בכה"ג קלב"מ כמו דאיבעי להו בשבועות (דף לז) הזיד בשבועת הפיקדון והתרו בו מהו כיון דחידוש היא כו' ל"ש אתרו בו ול"ש לא אתרו בי' או דילמא ה"מ היכא דלא אתרו בי' אבל היכא דאתרו בי' מלקי לקי קרבן לא מייתי. או דילמא הא והא עבדינא ואע"ג שכתבו התוס' בפסחים. (דף כט) דלענין קרבן לא אמרינן דקלב"מ היינו אפשר משום ב' דברים אבל לא בדבר א' ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו

והנה בירושלמי (פ"ב דשבועות) שם איתא ר' יוסי בעי אכל חצי זית בידיעת קודש והעלם טומאה וכחצי זית בידיעת טומאה והעלם קודש העלמות מהו שיצטרפו ועיין שם בפ"מ שכתב מדין זה לא מצאתי מבואר ומדמה להא דשבת (ד' עא) מילתא דפשיטא לרבא ואביי מיבעי לר' זירא דבעי ר"ז קצר וטחן חצי גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכה וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכה מהו שיצטרפו ע"ש והנה נעלם ממנו הירושלמי (פ' כלל גדול) דמדמי להא בהדי' אר"ח לא אמר כן אלא קצר חצי גרוגרות בזדון שבת ובשגגת מלאכות וחצי גרוגרות בין הערבים בשגגת שבת ובזדון מלאכות שגגות שבו ושגגות שבו מהו שיצטרפו א"ר מנא אע"ג דלא אמר ר' יוסי דא מילתא אמר דכוותי' אכל חצי זית בידיעת קודש ובהעלם טומאה וחצי זית בהעלם קודש ובידיעת טומא' העלם שבו והעלם שבו מהו שיצטרפו וא"כ מפורש בירושלמי דמדמי זה לזה והטעם דמצטרפי אע"ג דלכאורה הוי חלוקין לחטאות ולא מצטרפי אך הוא כמו שכתבו התוס' בשבועות (ד' יח) דאי אמרינן דלא מהני ידיעה מה שנודע לו המעשה והספק שהי' באותו שעה אלא דבעינן ידיעת החטא וע"כ לא הוי חלוקין לחטאות וע"ש שכתבו דרבא לטעמי' דס"ל התם אינו חייב אלא אחת וע"כ ה"נ אעפ"כ שתחילה קצר בשגגות. שבת וזדון מלאכות ואח"כ בזדון שבת ושגגת מלאכות אעפ"י שנודע לו כל מה שהי' באותו שעה אפ"ה לא הוי ידיעה לחלק כיון שלא נודע לו בנתיים שחטא וע"כ מצטרפי כיון דלא הוי חלוקין לחטאות וע"כ הירושלמי דס"ל דמצטרפי אזיל לטעמי' דבירושלמי (פ"ק דשבועות) מבואר דאם נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש ויצא וידע (פי' שידע הטומאה ואח"כ נעלם ממנו המקדש ונכנס למקדש ויצא וידע הרי כאן העלם טומאה והעלם מקדש ואינו חייב אלא אחת והיינו כמו דאמר רבא בשבת (ד' ע' ושם) קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרות בשגגת מלאכות וזדון שבת אינו חייב אלא אחת וע"כ כיון דס"ל דבעינן ידיעת החטא דוקא וע"כ ס"ל דקצר וטחן חצי גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות והחצי גרוגרות השני' בזדון שבת ושגגת מלאכות דמצטרפי דהא לא הוי בכה"ג חלוקים לחטאות משום דבעינן דווקא ידיעת החטא ולדעת הירושלמי שהבאתי תחי' מבואר דבעינן שידע דווקא שידע החטא שיתחייב קרבן)

הרי נתברר שצריך דוקא ידיעת החטא וכן לענין שב מידיעתו אמרינן כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו מקרי שוגג והוי שב מידיעתו כיון שאם הי' יודע שיש בזה כרת הי' פורש. ולדעת הירושל' אפי' הזיד בחלב ושגג בקרבן חייב חטאת כיון שאם הי' יודע שיש בזה קרבן ועי"ז הי' שב מידיעתו הוי שוגג ושב מידיעתו. ועיין תוס' שבת (דף סד) וכן הבאתי לעיל בתשוב' (סי' יא) הירושלמי פ"י דתרומות במזיד בספיקו בשוגג בודאי (פי' שאם אינו פורש מספק ופורש מודאי) אר"י הדא אמרה השב מידיעתו חייב על שגגתו. והשגתי שם על בעל שושנת העמקים שרצה לומר דבעינן שיהא פורש מספק ג"כ דאם הי' יודע שהוא ספק לא הי' אוכל דאל"ה לא הוי שב מידיעתו וביארתי שם שהירושל' לא קאמר אלא בתרומ' דאמר התם ולא כן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן שגג בחלב והזיד בקרבן מתרין בי' ולוקה ומביא קרבן אוף הכא מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בי' וילקה ויביא חומש [מזה משמע דלא כמו שכתבתי לעיל דהאי בקרבן לאו דוקא אלא שוגג בכרת דהא אמר כה"ג מזיד בתרומה ושוגג בחומש א"ר זעירא גזירת הכתוב הוא ואיש כי יאכל קודש בשגגה שתהא כל אכילתו בשגגה וע"ז בעי לה אם אמר שהוא פורש מודאי ואינו פורש מספיקו שאין כל אכילתו בשגגה ובכה"ג בעי לה שהוא פורש מכזית ואינו פורש מחצי זית אבל לא בשארי איסורין דהא אם הזיד בלאו ושגג בכרת הוי שגגה ולהירושלמי אפי' שגג בקרבן ודלא כשוש"ה שרוצה לומר כן בכל האיסורין ואפי' בתרומ' כתבתי שם דאין הלכה כהירושל' שאומר דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה עד שתהא כל אכילתו בשגגה דהא אמרינן בשבת (דף סט) אמר אביי הכל מודים בתרומה שאין חייבים עד שישגוג בלאו שבה רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת חומש במקום קרבן קאי אלמא דלא בעינן אפי' בתרומה עד שיהא כולה בשגגה אלמא דאפי' אם לא נעלם ממנו רק חומר האיסור הוי שב מידיעתו ונקר' שוגג וכן כתבו התוס' בחולין (דף קא) דהזיד