נחלת יהושע קפא

ישראל או שלמה מלך ישראל ישאו נשים כו' ולפי שגייר שלמה נשים וכן שמשון כו' והדבר ידוע שלא חזרו אלא ע"פ דבר. פי' שנתגיירו לשום שולחן כו' וע"כ הי' חשובים כאלו נשאם קודם הגירות

ובזה יתבאר הכתוב (מלכים א יא) והמלך שלמה אהב נשים כו' ואת בת פרעה ופירש"י לפי שהית' חביבה עליו מכולם מנאה לעצמה וכן ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל ולי נראה ליישב ע"פ מאי דאמרינן ביבמות (דף עו) מתיב רב יוסף ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים גיורי גיירה והא לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה מידי הוא טעמא אלא משום שולחן כו' והא לא צריכא פירש"י שהרי בת מלך מצרים היתה ותיפוק לי' דהא מצרית ראשונה הי' כו וא"כ בכל הני נשים מואבית עמונית הי' אסורו' מצד שלא הי' גירותן באמת כי אם לשם גדולה אבל בת פרעה הי' גירותה באמת שלא הי' צריכה לכך אלא החטא הי' שהי' מצרית וע"ז אומר והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה שבנשים עמונית ומואבית הי' החטא ומפני שלא נתגיירו באמת כי אם לשום גדולה. אבל בבת פרעה הי' הגירות גמורה שלא הי' צריכה לגדולה אלא משום שהי' מצרית ראשונה וע"ז אומר ואת בת פרעה משום שאינה דומה לשאר הנשים

ובזה יתבאר הא דאמרינן תחילת קלקולו מיהא בעזה הוי כיון שעיקר החטא הי' שלא הי' הגירות גמורה. רק לשם גדולה ע"ז אומר וירד שמשון תמנתה כו' ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל ואמרינן בפ"ק דסוטה (דף ט) שמשון בעיניו מרד והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי אזיל מיהא בתר ישרותי' אזיל ואעפ"כ קשה דאיך יצא קלקול מה' אך הענין היא שאומר הכתוב ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל וע"כ הי' הגירות גמורה שלא הי' לשום גדולה ועיקר הקלקול הי' בעזה שכבר נתגדל וא"כ לא הי' גירות גמורה. ומזה הי' החטא. וע"ז אומר תחילת קלקולו מיהא בעזה הוי אבל בתמנתה לא הי' קלקול משום שהי' גירות גמורה שבעת ההיא הי' פלשתים מושלים בישראל

[ובמ"א ביארתי על הא דאמרינן בסוטה (ד' ט) ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה. תני' ר' אומר אלמלא לא נק' שמה דלילה ראוי' הי' שתקרא שמה דלילה. דילדלה את כחו דילדלה את לבו. דילדלה את מעשיו. וביארתי דמהו כוונתו אך הענין הוא עפ"י המדרש פ' נשא הרשעים קודמים לשמם נבל שמו גלית שמו שבע בן ביכרי שמו אבל הצדיקים שמן קודמים. ושמו אלקנה ושמו מנוח דומים לבוראם ושמי ה' התיבון הכתיב ולרבקה אח ושמו לבן. ר' יצחק אומר אפורדוכסי', ר' ברכי' אומר מלובן ברשע. ע"ז אומר רבי ושמה דלילה. אלמלא לא נק' שמה דלילה כו' מפני שהי' קשה לו דהי' לי' לכתוב ודלילה שמה כיון שהי' רשעת. ע"ז אומר אלמלא לא נק' שמה דלילה. ראוי' הי' שתקרא את שמה דלילה דלדלה את כחו. דלדלה את לבו. דלדלה את מעשיו. וע"כ הוי כמו שם התואר. ולא שם העצם. וע"כ הוי כמו דכתיב ושמו לבן דמשני מלובן ברשע וכיון שהוא תואר. כתיב ושמו לבן. ודלילה הוי נמי שם התואר ע"כ כתיב ושמה דלילה]

ונבאר סוף הפרשה (שם) ולא יסף עוד מלאך ה' להראות אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך אלקים הוא מהו התליון שאומר ולא יסף עוד מלאך ה'. אז ידע מנוח כי מלאך אלקים הוא אך הענין יובן ע"פ המדרש (ס' בראשית פ' נ') א"ר לוי אברהם שהי' כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים אמר ר' חנינא עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים משעשו שליחותן מלאכים א"ר תנחומא לא' שנטל הגמוני' מן המלך עד שלא הגיע לבית אוריין שלו הי' מהלך כפגן כיון שהגיע לבית אוריין שלו הי' מהלך כקאלמין כך עד שלא עשו שליחותן קראם אנשים לאח"כ קראן מלאכים ע"ז אפשר שתחי' לא הי' נדמה כדמות מלאך ממש מפני שלא גמר שליחותו כדאיתא במדרש שנק' שמו פלאי על שם הנזירות ואפשר לומר עוד משום שלשון הפלאה הוא לפרש הנזירות כמו שאמרו לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וע"כ כל זמן שלא גמר שליחותו לא נדמה עדיין בדמות מלאך אך אמרה כמראה מלאך אלקים כמאמרה הנה נראה אלי האיש אבל לאחר שגמר שליחותו ולא יסף עוד מלאך ה' להראות אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך אלקים הוא שהענין הוא אם צריך לדבר לבנו אדם ולהורות להם צריך לעשות שליחותו בלבוש אנשים כדי שיבינו לעשות הדבר כמו שהי' דניאל נבעת בראותו חזון והוא אמר מות נמות כי אלקים ראינו שהוא אמר שע"י שלא הי' כחם יפה נדמה להם כדמות מלאך ע"כ אמר מות נמות והיא אמרה לו חפץ ה' להמיתינו לא הראנו את כל אלה פי' מאחר שנדמה תחילה בלבוש איש והשמיענו את כל אלה מסתמא אנחנו הגונים. אלא ע"י שגמר שליחותו נדמה כדמות מלאך

וכיון שביארתי שע"כ הצריכה התורה סייגים בנזיר, משום שכבר הוא מקולקל, וע"כ הצריכה התורה לסייג, בזה יתיישב הא דאמרינן בסנהדרין (ד' כט) מניין שכל המוסיף גורע שנאמר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, ולכאורה כיון שהוא סייג, אמאי הוי בכלל כל המוסיף גורע, אך גבי אדם הראשון קודם החטא לא הי' יצה"ר מצוי והי' כמו מלאך וכמו שביארתי במ"א על המדרש פ' קדושים ר' אבין אמר כו' משל למלך שהי' לו מרתף של יין והושיב בו שומרים מהם נזירים ומהם שיכורים בא ליתן שכרם נתן שני חלקים לשיכורים כו' כך העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת אבל התחתונים לפי שיצה"ר מצוי בהם הלואי לשתי קדושת יעמדו הה"ד כו' והתקדשתם והייתם קדושים פי' שהם אינם צריכים לסייגים וע"כ אין בהם רק קדושה אחת משא"כ בישראל כיון שיצה"ר מצוי בהם ע"כ צריכין לשתי קדושות היינו המצות והסייגים וכמו דאמרינן קדש עצמך במותר לך וע"כ קודם החטא לא הי' צריך לסייג וע"כ הוי בכלל כל המוסיף גורע והנה מה שביארתי שבנזירות החמירה תורה בסייג יותר מפני שעיקרה היא סייג. זהו דלא כמו שכתב הפמ"ג בהקדמתו לענין ח"ש שרוצה לבאר בהא שאמר ולא תאכלי כל טמא פי' אפי' ח"ש כמו דאמרינן ביומא (דף עד) והשאלה הי' משום שנזירות הוא סייג ולא מצינו סייג לסייג כבר כתבתי במ"א שלא נראה לי דא"כ למה הזהיר בשמשון ועיין בתוס' בשבועות (דף כב) נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה משמע דס"ל דבנזיר אסור ח"ש ועוד דח"ש אינו אסור משום סייג אלא משום דחזי לאצטרופי ועוד לפי מה שביארתי הוא בהיפוך דאדרבא כיון דנזירות הוא סייג ע"כ החמירה בו תורה לעשות סייג יותר כמו שביארתי לענין חומץ יין וחומץ שכר

והנה במה שביארתי לעיל על המדרש סד' נשא ומניין שחזר שלמה והודה שנאמ' כי בער אנכי מאיש זה נח ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע היינו נזי' דכתיב בי' קדוש יהי' שיש ג' מיני יין א' של היתר וא' של איסו' וא' של מצוה, ע"ז אמר כי בער אנכי מאיש וה נח שקלקל ביין של היתר, ולא בינת אדם לי זה יין של איסור ולא למדתי חכמה זהו חכמת התור' כמו דאית' במדרש ודעת קדושים אדע שהוזהר הנזי' ביין של מצוה אע"ג דכל עיקר שהנזיר אסור ביין אינו רק משום שלא יתקלקל כמו דאמרינן כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וא"כ לכאור' יין של מצוה אינו מקלקל. וכה"ג אמרינן בסנהדרין (דף ע) דאכל דבר של מצוה אינו נעש' בן סורר ומורה וע"ז אומר דלא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע, דבנזי' כיון שרואה שצריך לנזירות כמו דאמרינן כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ע"כ אפשר שיתקלקל אף מיין של מצוה. בזה יהי' סיוע למה שכתב הא"מ (בסי' יד) בשו"ת שם על מה שהקש' הש"א הא דאמרינן בפ"ק דנזי' (דף ג) ההוא מיבעי' לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות, מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזי' אתי נזירות וחיילי' עלי' ורבנן הא נמי מיבעי לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות. וקשה דה"ל