נחלת יהושע קעא

יוחנן לתנא לא תיתני מימר משום דבדיבורו עביד מעשה וכן כתבו התוס' בב"מ (דף צ) לענין חסמה בקול. דלא קאמר ר' יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבורו קא עביד מעשה וע"כ ניחא שפיר מה שהקשה בירושלמי דאיך קאמר חזקי' דעשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים הוא לענין מלקות כיון דלא קדש וליכא למימר. דאע"ג דלא מהני אפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא דהכא כיון דלא קדש לא הוי לאו שיש בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דהא דיבור לא הוי מעשה אלא בתמורה משום דבדיבורו עביד מעשה והכא כיון דלא קדש לא הוי מעשה. וע"כ פריך שפיר דכיון דלא קדש לא לקי משום דליכא מעשה וא"כ איך משכחת לה לענין מלקות. הא דלא עשה שוגג כמזיד במוקדשין. דהא המקדיש בכור לא קדש. ובירושלמי (פ"ב דשקלים) כתיב אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו כל שהוא קודש אין קדושה חלה עליו וכן במקדיש בעל מום לגבי מזבח. וע"כ משני במקדיש תמימין לבדק הבית דבהא תפיס הקדושה וע"כ הוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו וא"ש ועיין בספ"ב דתמורה (דף יז) ועיין ברמב"ם סוף הלכות תמורה (ה' יא) המשנה את הקדשים כו' ואין לוקין על לאו זה ע"ש ובכ"מ שם ודו"ק

וא"כ מוכח מזה דהירושלמי נמי ס"ל אליבא דר' יוחנן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ועיין במכות (דף יז) ואע"ג דמהירושלמי (פ"ג דשבועות) מוכח אליבא דר' יוחנן דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דאיתא שם שביעה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ואכלה ר"י ור"ל תריהון אמרין פטור לא טעמא דאהן כו' טעמא דר' יוחנן משום שאינו ראוי לקבל התרי' טעמא דר"ל הוא משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה מה מפקא מביניהון שרפה והשליכה לים אין תימר משום שאין ראוי לקבל התראה פטור. ואין תימר משום שהוא בל"ת הרי יש בו מעשה אלמא דלדעת הירושל' ר' יוחנן אינו סובר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אך איפשר לומר דקאמר משום התראת ספק דאי משום לאו שאין בו מעשה. אם שרפה והשליכה לים יש בו מעשה. וע"כ קאמר הטעם משום התראת ספק. אבל לעולם אית לי' דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ועוד דאפשר לומר דהגירסא מהופכת דבפ' (תמיד נשחט) קאמר בהיפוך אתפלגין בשני יו"ט של גליות ר"י אמר מקבלין התריי' על הספק. ר"ל אמר אין מקבלין התויי' על הספק. וכן בספי"א דיבמות. וכן בנזיר (פ"ח) ומה שתירץ שם דבריו דחוקים. וכן כתבתי לעיל (סי' ה)

עכ"פ נתבאר דלדעת הירושלמי סובר ר' יוחנן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ואפ"ה סובר דעודנו שם מתרין בו על כל פרישה ופרישה. אלמא דמצרפינן תחילת המעשה להיות נקרא אח"כ לאו שיש בו מעשה. (אך אפשר לומר משום דתחילת הכניסה הי' באיסור)

[וכיון דאתינא להאי ירושלמי נבאר מה דאיתא שם בסוף. דאמרינן התם מתניתא פליגא על ר' יוחנן כהן שעומד בביה"ק והושיטו לו מת אחר כו' ת"ל להחלו. את שהוא מוסיף חילול על חילולו יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו. פי' דמקשה דאיך שייך גבי טומאה לומר שמתחייב על כל כדו פרישה כיון שכבר נטמא א"כ אינו מוסיף חילול על חילולו. וכה"ג הקשו התוס' בשבועות (ד' יז) בהא דאמר התם נזיר בקבר בעי שהי' למלקות וזה לשונם. וא"ת הא אמר בפ' ג' מינים (ד' מב) גבי נזיר שהי' מת מונח על כתיפו כו' ת"ל לא יחלל. יצא זה שמחולל ועומד. ופריך מדתנן הי' מטמא ואמרו לו אל תטמא כו' חייב על כל אחת. ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. ומשמע כ"ז שלא פירש מן המת אינו חיוב במה שהושיטו לו מת אחר. משום דאינו מוסיף טומאה על טומאה כו'. וא"כ הכא אמאי ילקה כ"ז שלא פי' ותירצו דהא דפטר לי' כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק והשליך מת הראשון מעליו ולפיכך אינו מוסיף טומאה. אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר מלפרוש מן הקבר

וע"כ הקשה בירושלמי נמי דאיך מתחייב על כל כדי פרישה ופרישה דהא מחולל ועומד ומשני שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקט עצמות פלוני. והנה הק"ע פי' פי' דחוק מאוד כמו שיראה המעיין. והפ"מ פירש דהא דמחייב ר' יוחנן על כל פרישה ופרישה היינו אם מתחילה נטמא באיסור. ע"כ חייב על כל פרישה ופרישה והא דקאמרינן להחלו מי שמוסיף חילול על חילולו. יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו. היינו שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא. אלקט עצמות פלוני. דהתם נטמא בהיתר ונדחית אצלו הטומאה. ע"כ אינו חייב מחמת שאינו מוסיף חילול על חילולו. ולפי"ז שייך במה שהארכתי בספרי (ס' א) בענין דחוי' או הותרה. ולי נראה שאינו ענין לזה כלל והפי' הוא דהירושלמי משני דהא דטומאה בחיבורין אמרינן דפטור משום שאינו מוסיף חילול על חילולו. היינו דוקא באם לא אפשר לפרוש מן הטומאה הראשונה. וע"כ אינו מתחייב על הטומאה השני' דבלאו"ה טמא מחמת הראשונה אבל אם אפשר לו לפרוש מן הראשונה לא אמרינן שאינו פועל כלום משום שאינו מוסיף טומאה על טומאתו הא הוא מוזהר כל שעה לפרוש מן הטומאה הראשונה. וכמו שתירצו התוס' דהא דפטר לי' כשהושיטו לו מת אחר היינו כשלא הספיק והשליך את הראשון מעליו. לפיכך אינו מוסיף טומאה משום שמחולל ועומד. אבל בלאו"ה הרי מוזהר כל שעה לפרוש מן הראשונה והירושלמי משני באופן אחר. ולא כמו שתירצו התוס' דהיינו שנטמא לאביו. וא"כ אינו מוזהר מלפרוש מן הטומאה. וע"כ אינו חייב על הטומאה השני' אבל בעודו בקבר לא אמרינן כיון שכבר נטמא אינו מוסיף טומאה על טומאתו דהא מתרינן בי' שיפרוש וכיון שאינו פורש הרי מוסיף טומאה אע"ג שהוא בחבורין]

והנה הרמב"ם כתב (בפ"ג מה' אבל ה"ד) כהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו שביארנו בטומאת מקדש ה"ז לוקה נכנס וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו בכל פעם לוק' על כל כניס' וכניס'. ולכאור' הוא פוסק דלא כהירושל' שאמר אפי' עודנו שם ר"י אומר מתרין בו על כל פריש' ופריש'. ר' אליעזר אומר עד שיפרוש ויחזור וא"כ פוסק דלא כר"י דבעי דוקא עד שיפרוש ויחזיר. ובסוף ה' כלאים פ"י כתב שם וז"ל אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו ה"ז חייב על כל שהי' ושהי' שהתרו בו עלי' ואע"פ שלא פשט והוא כמו דאמרינן במכות (דף כא) רב אשי אמר אפי' לא שה' אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. אלמא דהוי מעשה ולוקה על השהי' כיון דתחילתו הי' ע"י מעשה

ולכאורה יש לחלק דהתם תחילת הלביש' הי' במזיד וע"כ פסק הרמב"ם דחייב על כל שהי' ושהי' משא"כ הכא דתחילת הכניס' הי' בשוגג ע"כ אינו מתחייב עד שנכנס וחזר ויצא ונכנס. אך לפי זה לאחר שפירש ונכנס הי' מתחייב על כל שהי' ע"כ נ"ל דודאי בכלאים לענין לאו שאין בו מעשה פסק כיון דתחילתו הי' ע"י מעשה ע"כ לוקה אח"כ והכא גבי טומא' אינו מתחייב אח"כ על השהי' הוא מטעם כמו דמקשה בירושלמי משום דכיון דהוי טומא' בחיבורין א"כ אינו מוסיף טומא' על טומאתו ע"כ בעינן דנכנס ויצא וחזר ונכנס דכיון דפריש הרי מוסיף טומא' על טומאתו. וכמו דמקשה ע"ז בירושל' דלא דמי לכלאים וכמו שביארתי. והרמב"ם לית לי' תירוצא דהירושלמי דכיון דאינו מוסיף טומא' ליכא מלקות אע"פ שבידו לפרוש מהטומא' וכדמשמע מדמסיים שם