נחלת יהושע קע

[ובזה יתבאר הירושלמי (ס"פ ידיעות הטומאה) נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים נשמעינה מן הדא השתחוה או ששהה כדי השתחוי' וכיון ששה' לאו כמו שהכניס ראשו ורובו ותימר עד כדי שישה' כדי השתחוי'. וכא עד שישה' כדי השתחוי' עכ"ל פי' דמיבעו לי' אם נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים אי בעי' שהי' דוקא או דדמי לנכנס ראשו ורובו שא"צ שהי' וע"ז פשיט מדבעינן דווקא שהה כדי השתחוי'. אע"ג ששהה לאו כמו שהכניס ראשו ורובו פי' אע"ג ששהה כדי לצאת. ובכה"ג מתחייב בכלאים. דדמי לחזר ולבש. וא"כ הכא נמי דומה להכניס ראשו ורובו ואפ"ה הלכתא גמירי לה דבעינן דוקא כדי שיעור השתחוי' והכא נמי אע"ג שהכניס ראשו ורובו לפני ולפנים. אפ"ה הלכתא גמירי לה דבעינן שהי'. וא"כ כיון שביארתי דהשתחוי' הוא שיעור א"כ איך קאמר מהשתחוי' למד ר' יוחנן. הא ר' יוחנן מחייב על כל כדי פרישה ופרישה. וא"כ איך למד מהשתחוי' ואפשר דקאמר דלא למד רק מהשתחוי' שיכול להתחייב אף על הטומאה שאח"כ אע"ג שהוא ע"י שהי' אעפ"כ מצרפינן לתחילת הכניסה שהי' ע"ו המעשה. ואעפ"כ מתחייב הכא על כל כדו פרישה דדוקא בפנים גמירי שהי' ועי' תוס' שבועות (ד' יז)

עוד קאמר התם בירושלמי א"ר מתני' הוינן סברין מימר מה פליגי במכות הא בקרבן לא מן מה דמר ר' הילא. מהשתחוי' למד ר' יוחנן הדא אמרה היא במכות היא בקרבן. גם בזה צ"ע שהק"ע פי' סברנו למימר כי פליגי ר"י ור"א במלקות. אבל קרבן טומאה דנזיר לא מחייב אבל ממה דא"ר הילא מהשתחוי' למד ר' יוחנן ש"מ כי היכי דמחייב קרבן אשהי'. אף בנזיר מחייב ר"י בין מלקות בין קרבן. אשהי'. והקשה שם הק"ע הא בטומאת ביה"ק איירי וכמ"ש בסמוך. ותנן במתניתין ואינו מביא קרבן טומאה אלא א"כ יצא ויכנס עכ"ל. ואיפשר לומר דמיירי בשנכנס ע"י שידה תיבv ומגדל כמו דאמר בנזיר (ד' יז) וקאמר כיון דמהשתחוי' למד. ע"כ אפי' לא הי' תחילת המעשה ע"ו איסור. ועיין במכות (ד' יג). גם מוכרחין אנו לומר דעיקר החידוש הוא שמתחייב על השהי' שאח"כ אבל לא שיתחייב קרבן על כל שהי' ושהי' דהא אמרינן בכריתות ובנזיר (ד' יח) נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן א'. וכן בירושלמי פ"ו דנזיר ע"ש ע"כ איפשר דלא קאמר רק דבשהי' אם נכנס בשידה תיבה ומגדל חייב קרבן. כי היכי דמתחייב קרבן בהשתחוי'

אך אעפ"כ צריך עיון דבנזיר בקבר לענין קרבן לא בעינן שהי' וכמו שכתב רש"י בשבועות (ד' יז) דאמרינן התם בעי ר"א נזיר בקבר בעי שהי' למלקות. דלענין קרבן לא שייך הכא כלל. שאין כרת בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא לאו טעון טומאה קא אתי. אלא למיחל עליו נזירות דטהרה. וכשאר מחוסרי כפרה ע"ש. וכן כתבו התוס' בשבועות (ד' לז) ועוד דבנזיר חייב אפי' באונס. וכמו דאמרינן רפ"ב דכריתות (ד' ט) דאפי' נטמא באונס נמי צריך להביא קרבן. וא"כ אמאי בעי שהי' וכמו דאמרינן ברפ"ב דכריתות (ד' יח) כי קא מייתי קרבן למיחל עלי' נזירות דטהרה. ועיין בכריתות (ד' כו) ועיין במ"א באור"ח (ס' א) דחטאת נזיר אינה באה לכפרה אבל אשם נזיר בא לכפרה ובאמת משמע דשניהם אינם באים לכפרה. ועיין בכריתות. (ד' כו) אין לך דבר שהוא בא לבטלה. אלא אשם נזיר בלבד והארכתי בזה לעיל בתשובה (ס' ה) ועיין לקמן (ח"ב דרוש א) ואפשר דהירושלמי קאמר לענין טמא שניכנס להיכל דרך גגות דחייב קרבן. וכמו שהאריך בזה המ"ל בפ"ג מה' ביאת מקדש. וקאמר אע"ג דלא מחייבינן על הביאה. אעפ"כ מחייבינן אם נכנס דרך גגות להיכל מחייב אף על השהי' שאח"כ. או אפשר דלא גמירי שהי' אלא דוקא בנטמא בפנים. אבל הכא מתחייב אם שהה כדי לפרוש ולחזור]

עכ"פ מוכח מר' יוחנן דס"ל דאם תחילת הכניסה הי' בהיתר אעפ"כ מתחייב על השהי' שאח"כ או לכל הפחות אם נכנס באיסור מתחייב נמי אשהי' שאח"כ והירושל' ס"ל ג"כ דר' יוחנן ס"ל דאינו לוקה רק דוקא בלאו שיש בו מעשה וכמו דאיתא במכות (דף יו) וכמו שאבאר אלמא דוה חשיב ג"כ מעשה כיון שתחילתו הי' ע"י מעשה וכמו דאמרינן בירושלמי (בפ"ג דשבועות ה' י). זה הכלל כל ל"ת שיש בו מעש' לוקה ושאין בו מעשה אינו לוקה חוץ מן המימר והנשבע ומקלל חבירו בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן לית כאן מימר מימר דיבור ומעשה אלמא דהירושלמי סובר נמי אליבא דר' יוחנן דלאו שאין בו מעשה. אין לוקים עליו. דהא קאמר דאינו לוקה אלא בהני שלשה דברים. ור"י קאמר דבמימר משום דבדיבורו עביד מעשה. וכמו דאמרינן בש"ס דילן פ"ק דתמורה (ד' ג)

ובזה יתיישב קושי' הק"ע בירושלמי (רפ"ה דנזיר) תמן תנינן ריב"י אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים חזקי' אמר לשוגג בל"ת ולמימר בלית (ט"ס וצ"ל ולמזיד בל"ת) אבל אם בא לומר חולין ואמר עולה קדשה (ט"ס וצ"ל לא קדשה) אמר ר' יוחנן בא לומר חולין. ואמר עולה קדשה כו' על דעתי' דר' יוחנן עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין (פי' דלר' יוחנן דמפרש דהאי עשה שוגג כמזיד בתמורה. ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים היינו לענין תפיסת הקדושה. דבתמורה תופס אפי' בשוגג משא"כ במוקדשים ניחא אלא לחזקי' דקאמר לשוגג בל"ת ולמזיד בל"ת וא"כ לענין מלקות בשלמא בתמורה ניחא לענין מלקות אבל בהקדש היכי משכחת לה מלקות בהקדש והפ"מ שגה מאוד בפירושו ע"ש ומשני במקדיש בכור ומי קדש לא כן כו' הקדיש בכור עולה לגבי מזבח אפי' לדמים לא קדש הקדיש בעל מום למזבח אפי' בתמורה לא קדשה (זה קשה למאוד דהא תנן בפ"ב דתמורה (דף טז) חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה על בעל מום קבוע כו' וכן הקשה הק"ע שם ויותר טוב הי' לגרוס הקדיש בעל מום למזבח. אפי' לדמים לא קדשה וכמו דתנן בתמורה (דף כו) אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום) אלא המקדיש בעל מום עובר ומחוור הוא למכות אר"י אבוי' דר"מ תיפתר במקדיש תמימים לבדק הבית ריב"י בשיטת אביו הקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה. בל"ת מנין ת"ל כי לאו אמור דברי ר"י עכ"ל. פי' וע"כ ניחא דמשכחת לה מלקות בקדשים כגון שהקדיש תמימים לבדק הבית ועובר בל"ת נמי ובזה יש חילוק לענין מלקות בין תמרה לקדשים דבתמורה לוקה אפי' בשוגג משא"כ בקדשים והקשה הק"ע דמאי פריך דבמקדיש בכור לא קדיש הא אמרינן בערכין (דף כט) ורבנן אל תקדיש מיבעי לי' ללאו וא"כ אע"ג דלא קדש. אעפ"כ משכחת לה מלקות על הל"ת וכן הקשה נמי אהא דמקדיש בעל מום למזבח דאפי' לא קדיש אעפ"כ עובר בלאו ע"ש ולכאורה תלוי בפלוגתא דאביי' ורבא בפ"ק דתמורה (דף ה) לענין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד. אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי. רבא אמר לא מהני מידי והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא כו' ועיין בירושלמי (פ"ג דתרומות) ר' חמא בר עוקבא בשם כו' ממה שאתה עובר בל"ת אתה יודע מה שעשה עשוי

אבל לפי מה שביארתי א"ש דהירושלמי סובר כמו דקיי"ל דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וכמו שהבאתי הירושלמי (פ"ג דשבועות) דקאמר ר' יוחנן לית כאן מימר משום דבדיבורו עביד מעשה וכמו דאמרינן בפ"ק דתמורה (דף מ) א"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל ל"ת שבתורה עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור חוץ מן הנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אע"פ שלא עשה מעשה חייב ואמרינן התם א"ל ר'