נחלת יהושע קסט

דאיהי שליחותא דצרה קא עבדא או איהו שליחותא דאחים קא עבדא וע"כ לאחין שלא עשו מעשה דחליצ' או ייבום נמצא דלא הי' מזוקקת להן וכיון שלא היתה מזוקקת להן ע"כ חל עלי' החיוב כרת של אשת אח ועיין בספרי שם על הא דבעי ר' יודן כו' ע"ש וכעת נפרש הא דאמר אח"כ ר' יודן בעא כמ"ד הוא אינו ח יב על החלוצ' אבל חייב הוא על הברה חליצה פטור ביאה פטור כמה דתימר חלץ לה נאסר' לאחין ודכוותי' בא עלי' נאסרה לאחין תני ר' חייא מת הראשון ייבם השני מת השני ייבם השלישי (פי כיון דלא אמרינן דאיהו שליחותא דאחים קא עבדא והוי קיימי בזיק' לכ"ע ונפטרו מכרת שהוא פטר בעד כולם ושליחותא דאחין קא עבד. אלא אמרינן דהאחין חייבין עלי' כרת דלגבייהו אגלאי מילתא דלא הוי קיימא לזיק' וע"כ חייבים כרת א"כ חליצ' פטור וביא' פטור וא"כ כיון שבא עלי' זה לא אמרינן דשליחות' דאחים קא עבד א"כ בביאה נמי לא עבד שליחות' דאחים וא"כ האחים חייבים כרת וא"כ איך יכולים לייבם אם מת השני וכן השלישי הא קיימא עלי' בכרת מהאח הראשון). וע"ז אמר ר' יוסי מה את סבור היא חליצ' היא ביא' כיון שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע וחל עלה איסורו של מת אבל האחין אבל אם בא עלי' אשתו היא (פי' שאומר ר' יוסי דלא דמי חליצ' לביא' דאע"ג דבחליצ' אמרינן דכיון שחלץ לה זה נעקרה הימנו זיקת המת למפרע אצל האחים וחייבים עלי' כרת. אעפ"כ בביא' לא אמרינן דאגלאי מילתא למפרע דנעקר' הימנ' זיקת המת למפרע וחל עלי' איסור אשת אח דכיון דכנסה אזיל לה איסור אשת אח אפי' לגבי אחין דכיון שכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואם יגרשנ' מותר לחזור אות' וה"נ לגבי אחין אזיל לה איסור דאשת אח ומותרת להאחין מחמת שנופלת מהאח הב'. וכה"ג אמרינן ביבמות (דף כ) אליבא דר"ש אלא מעתה אחותו מאמו כו' האי איסור דלית לי' התירא האי איסורא דאית לי' התיר'. וכמו שכתבו התוספ' דפקע איסור אשת אח דיכול להחזיר' לאחר שגירש' וכי היכי דפקע לגבי דידי' איסור א"א פקע נמי לגבי אחיו הנולד וה"ל אשת אחיו שהי' בעולמו ואע"ג דרבנן פליגי באשת אחיו שלא הי' בעולמו אפ"ה לגבי אשת אחיו שהי' בעולמו לא אמרינן דהוי עלי' כרת מחמת אשת אחיו הראשון דנימא אגלאי מילתא למפרע כמו בחליצ' ודוק]

וכן הא דאמרינן בכתובות (דף ע) גבי הא דהמדיר את אשתו ופרנס לאו שליחותי' קא עביד. והאריכו בזה האחרונים. דכיון דקיי"ל אין שליח לדבר עביר' א"כ לא הוי שליח כלל. אבל באמת הא דקאמר לאו שליחות' קא עביד העיקר הוא כמו שביארתי בספרי ע"י (סימן כא) דהעיקר במה שמהנה אות' במה שהפרנס מפרנס אות' והוא מחויב לשלם מן הדין לפרנס ע"ש. וכה"ג אמרינן בע"ג (דף נג) מכי עבדו ישראל לעגל גלי דעתי' דניחא להו כו' שליחותא דידהו עבדי כו' ולא הוי שליחות ממש ומה שהקש' הדורש לציון ותמה על נושאי כלים של הרמב"ם שלא הרגישו קושיא זו דלמה פסק הרמב"ם דאם עבר ובעל יבמתו האסור' משום לאו או משום עשה דקנה אותה קנין גמור ונפטר' צרת' הא בכל מקום שאתה יכול לקיים עשה ול"ת אין עשה דוחה ל"ת

ולי נראה דלא קשה דכיון בדידי' תלה רחמנא ואם רוצה לחלוץ חולץ ואפ"ה יכול לייבם החייבי לאוין מדאוריית' ומשוה דחליצ' במקום יבום לאו מצוה היא ואמאי לא נימא שיהא מוכרח לייבם אותה אלא בדידי' תלה רחמנא דאם אינו רוצ' לייבם יחלוץ אע"ג דחליצ' במקום יבום לאו מצוה היא ואם רוצה לייבם ייבם משום דחליצ' במקום יבום לאו מצוה היא וא"כ כיון שהאחרת אינו רוצה לייבם אותה אלא לחלוץ ורשאי מן הדין וזאת היא רוצה לייבם ע"כ יכול לייבם מדאוריי' החייבי לאוין ולא אמרינן דאפשר באחרת כיון שאינו רוצה לייבם האחרת

ועיין ברמב"ם הלכות ציצית (פ"ג ה"ו) שכתב ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן כו' ומפני וזה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיום את שניהם הרי מוטב כו' וכאן אי אפשר לקיים שתיהן עכ"ל וכמו דאמרינן במנחות (דף מ) ולא יהא אלא לבן כיון דאפשר לקיים במינם כר"ל דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת כו' וכתב הכ"מ וא"ת אמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שתיהן כשלא ילבש אלא טלית של צמר. כבר תירצו התוספת בכתובות (דף מ) שאין זה חשוב אפשר כיון שרוצה ללבוש טלית של פשתן

עכ"פ חליצ' במקום יבום לאו מצוה היא ואמרינן דחולצת ולא מתייבמת שמא ימות א' מהם ונמצא מבטל מצות יבמין אלמא דאינו רשאי לעשות כן מתחיל' אע"פ שאח"כ יארע לו אונס. וכן מהא דפסחים (דף פ) דמשלחין אותו לדרך רחוקה ופריך ויטמאנו במת כו' מדחיהו אתה מחגיגתו מזה משמע כמו שביארתי בספרי ע"י דאסור ללבוש הבגד של ציצית אם אין לו ציצית אע"ג דאנוס הוא כיון שאין לו ציצית אפ"ה מוטב שלא ילבש כלל וכמו שהוכחתי שם מהא דמנחות (דף לו) ארבע ציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה אחת ור' ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות. ופריך מאי בינייהו והקשיתי שם דלימא אם אין לו רק ג' ציצית דלמאן דס"ל דארבעתן מצוה אחת ע"כ פטור מלהטיל הג' ציצית אבל למאן דס"ל שארבעתן ד' מצות הן לכל הפחות מחויב להטיל הג' ציצית אלא ודאי דסוף כל סוף אסור ללבוש הבגד משום דמבטל למצוה הד' וכיון דאסור לו ללבוש ע"כ אינו אומר מר הנ"מ ההיא. ומשני אמר רב יוסף סדין בציצית איכא בינייהו והשתא א"ש דמיירי שנפסקה לו ברה"ר דאי משום ציצית כבוד הבריות דוחה בשב ואל תעשה אבל משום כלאים הוי קום ועשה ומחויב לפשוט הבגד דהוי קום ועשה ואע"ג שתחילת הלבישה הי' בהיתר אעפ"כ הוי יש בו מעשה. וכמו שהוכחתי שם מהא דנזיר (דף מב) כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה דמקרי לאו שיש בו מעשה ללקות עליו אע"ג דתחילת הכניס' הוי בהיתר רק שהתוס' כתבו דדוקא בשסייע בפריעת המעזיבה. ועיין בשבועות (דף יז) בתוס' שם בד"ה או

והכי משמע לי מהירושלמי (פ"ג דנזיר ה' ה) עודנו שם ר"י אמר מתרין על הכל כדי פרישה ופרישה. ר' אליעזר אימר עד שיפרוש ויחזיר אמר ר' הילא מהשתחוי' למד ר"י דתנינן תמן השתחוה או ששהא כדי השתחוי' כו' מתניתא פליגא על ר' יוחנן כהן שעומד בביה"ק והושיטו לו מת אחר יכול יקבל כו' (פי' שר"י סובר שמתרין בו על כל פרישה ופרישה שאם הי' לו שהו' כדי לפרוש ולחזור ולטמא חויב מלקות על כל פרישה ופריש' וכמו דאמרי' בסוף מכו' (ד' כא) הי' לבוש כלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל א' וא' אמר ר' ביבי אמר ר' יוסי לא פושט ולובש ממש. אלא אפי' מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו. רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב וכתבו התוס' דבלא שהה לא מחייב ולא דמי דין זה להך דפ"ב דשבועו' (דף יד) דאיבעי להו מי צריך שהי' למלקות כו' אבל הכא דאין לו שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחרת דעדיין הלבישה הראשונה קיימת דהתם נמי אינו חייב עד שיוכל לפרוש מן הטומאה וע"כ סובר ר' יוחנן גבי טומאה נמי שאם התרו בו חייב על כל כדי פרישה ופרישה כמו שמחוייב מלקות גבי כלאים אם לא שהה אלא כדי לפשוט ואף דצ"ע קצת הא דאמר מהשתחוי' למד ר' יוחנן דהא אמרינן בפ"ב דשבועות (דף יז) בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או אינו צריך בפנים גמירי שהי' בחוץ לא גמירי שהי' וכתבו התוס' דמיבעי לי' רק אי בעינן כדי השתחוי' אבל מ"מ בעינן כדי יציאה כניסה אבל בפחות מכן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי ופשיטה ולבישה ועד כתבו שם דאפי' אי גמירי שהי' כדי השתחוי' למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמי לשהי' דקרבן גבי מקדש אבל לגבי כלאים פשיטא דלא גמירי דלא שייך התם השתחוא' כלל: