נחלת יהושע קסו

פירות והלוקח אינו יכול להביא מפני שאין לו קרקע. וא"כ אמאי מביא ביכורים כשלקחם אח"כ הא יש דיחוי אצל מצות וכ"ת דאזלינן לחומרא וע"כ חייב להביא דלחומרא אין דיחוי אצל מצות דא"כ הי' צריך לאקדושינהו כיון דהפרשתו מספק. וכמו דאמרינן בב"ב (דף פא) לענין שני אילנות. וכן פסק הרמב"ם (פ"ד דביכורים ה' ד) עי"ש ועל הירושלמי גופ' לא קשה דאפשר לומר ששובר דאין דיחוי אצל מצות והכי משמע בירושלמי (פ"ק דביכורים) הכל מודים באשירה שביטלה שאינה מביא ממנה גזירים למערכה. רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב מצות כגבוה כן. או אינו כגבוה אין תימר כגבוה הן אינו מביא אין תימר אינו כגבוה מביא' פשיטא שהוא מביא שאין מצות כגבוה מהו שיביא ממנה ביכורים כר' יהודה דו אמר הוקשו לקדשי הגבול מביא כרבנן דאינון אמרין הוקשו לקדשי המקדש אינו מביא והנה משמעות המפרש מהרא"פ שמפרש דאי כגבוה הן אמרינן דמאיס אפי' לאחר הביטול אבל באמת יש לפרש נמי לענין דיחוי דמצות דאי כגבוה הן אמרינן דיש דיחוי וכה"ג איתא פ"ב דע"ג (דף מז) כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מיבעי לי' יש דיחוי אצל מצות כו' עי"ש וע"כ מיבעי לי' דאם מצות כגבוה הן יש דיחוי כמו שיש דיחוי בקדשים. ואפי' אם נפרש לענין מאיס עכ"פ מוכח. דס"ל דאין דיחוי אצל מצות דהא קאמר פשיטא שהוא מביא אבל לשיטת הש"ס דילן דיש דיחוי אצל מצות בנראה ונדחה כמו דאמרינן בסוכה (דף לג) רק אם הוא בידו כמו שכתב הכ"מ ברמב"ם (פ"ח מה' לולב ה' ה) והכא הא אינו בידו דילמא לא ירצה למכור לו ועוד הא הרמב"ם פסק בה' ביכורים (פ"ב ה' ה) אשירה שביטלה אין מביאין ממנו ביכורים שהביכורים כקדשי מקדש הן ואע"ג דיש לומר דטעמא משום דמאיס מ"מ צריך להיות כקדשי מקדש לענין דיחוי נמי ועיין בס' ח"ש (סימן א) שכת' לענין מ"ב אם מכרה וחזר ולקח' אי מיפטר מטעם לקוח באם יש דיחוי אצל מצות עי"ש ואף ששגה בזה מהגמ' דבכורות (דף נו) דמוכח בהדי' דפטור ועי"ש בהשמטות ועיין בספרי ע"י (סי' כא) (והא דאמרינן בב"מ (דף פח) לענין מעשר דאם חזר המוכר ולקחו חייב במעשר התם הוא משום דמעשר מטביל ואסור לאכול וע"כ איפשר דאינו שייך לענין דיחוי דמצות ועיין בב"ק (דף פד) אבל בביכורים צ"ע דהא הוי נראה ונדחה כמו שביארתי וליכא למימר דהוי מצוה שהיא חובת הגוף וע"כ יכול להביא אח"כ דהא כבר ביארתי לעיל (סי' כה) דטפי דמי למצוה שאינה חובת הגוף

היוצא לנו מכל מה שביארתי שבמצוה שהיא חובת הגוף לא אמרינן דיחוי בגברא ובמצוה שהיא אינה חובת הגוף יש דיחוי אם מתחילה לא חל עליו החיוב ובהא דסוטה דאמרינן לא הי' לו אשה ובנים. ונולדו לו בין קינוי לסתירה כבר נראית שלא לשתות ה"ט כיון דעלי' ליכא מצוה ואם אמרה איני שותה אין משקין אותה ע"כ אמרינן דיש דיחוי וכמו שביארתי ועיין בק"ע שפי' בירושלמי שלא הי' לו אשה הראוי' לילד בשעת קינוי אלא זו האיילונית וכיוצא בה ונולד לו בן מגרושתו בין קינוי לסתירה וכתב שם עוד הק"ע כאשר פרשתי בקונטריס כ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ס אך קשה לי מאי דוחקי' לאוקמי שנולד לו בן מגרושתו הא כפשוטו נמי אתי שלאחר הקינוי נשא אשה והי' לו בנים ואפשר דרבותא קמ"ל אע"ג דהי' לו אשה בשעת הקינוי אבל לא בנים ובשעת סתירה כו' עי"ש וזה דוחק ולי נראה דאפשר לומר דקמ"ל דאע"ג דאגלאי מילתא למפרע שהי' עומדת לילד. א"כ ה"א דאגלאי מילתא שהיתה האיילונית ראוי' לשתות מעיקרא ועיין ביבמות (דף ה) ובמ"א ביארתי ודוק אפ"ה יש דיחוי כיון דלא הי' ידוע מתחילה שתלד האשה האחרת. ע"כ יש דיחוי. וכמו שביארתי לעיל לענין חטאת דאע"ג שהי' בטעות ע"פ הוראת ב"ד שחלב מותר אפ"ה הוי דיחוי וה"נ לענין השקאת סוטה דלא דמי לדיחוי דגברא שביארתי לעיל שאם הי' ע"פ טעות לא הוי דיחוי ודו"ק

סימן כז

והנה מכל הראיות שהבאתי. מוכח ג"כ מה שהארכתי בספרי ע"י (סי' ב) שמחויב לראות מתחילה שלא יהי' אנוס לבטל המצוה דהא אין שוחטין ביו"ט משום שיגרום לבטל מצות כיסוי אע"פ שאח"כ יהי' אנוס וכן הא דאמרינן ביבמות (דף כו) לעולם אימא לך אין זיקה ומשום דקא סבר אסור לבטל מצות יבמין דילמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין אלמא אע"ג דבשעה שמייבם אחת אינו מבטל המצוה אך דאם מיית אידך תצא בלא יבום וא"כ אנוס הוא אח"כ אפ"ה אמרינן דחולצת אע"ג דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא כמו דאמרינן ביבמות (דף כא) באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כי פליגי באלמנה מן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת ומ"ד אינה פוטרת לא אחי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה מיתבי ואם בעלו קנו תיובתא לימא תהוי תיובתא דר"ל אמר לך ר"ל כי אמינא אנא. היכי דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה הוא אלמא אע"ג דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא אפ"ה אמרינן דחולצות אע"ג שביארתי בספרי ע"י (סי' כג) דמוכח מזה דחליצה מצוה היא דאלא"ה הא עכשיו מבטל המצוה לגמרי ע"ש אעפ"כ הא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא. דאלא"ה אמאי אם בעלו קנו. הא אין עשה דוחה ל"ת. כיון שאפשר בחליצה

והנה הנ"ב בס' דורש לציון הקשה דכיון דקיי"ל דכל מקום שאתה יכול לקיים עשה ול"ת. אין עשה דוחה ל"ת א"כ אמאי כתב הרמב"ם (פ"י מה' יבום וחליצה ח' ו) הי' היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהי' שני' חולצת ולא מתייבמת ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה ליקוחין כו' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה. וא"צ לומר שני' ה"ז קונה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותי' מותר' לזר שהרי נפטרו עכ"ל והקשה דכיון דקיי"ל דבכ"מ שאתה יכול לקיים עשה ול"ת אין עשה דוחה ל"ת. וא"כ אמאי אם בא עלי' קנאה. דכיון שיכול לקיים המצוה באחרת שאינה מחייבי לאוין א"כ אין עשה דוחה ל"ת ואמאי אם עבר ובא עלי' קנאה ונפטרה צרתה. ותירץ הנ"ב דהטעם הוא משום דאמרינן ביבמות (דף י) אמר ר"ל הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת ועל הצרה בין הוא ובין האחים חייבים על הצרה כרת. ור' יוחנן אמר בין הוא בין האחין אינם חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת כו' ור' יוחנן מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא קאי עלי' בכרת אלא איהו שליחותא דצרה קא עבדא וע"כ כיון דמטעם שליחות הוא ע"כ אי הוי אמרינן דהבא עלי' לא קנאה. א"כ לא הי' יוצאת החייבי לאוין נמי ע"י הצרה כיון דאיהי לא מצי עבדא ושליחא דידה נמי לא מצי עבדא. ע"כ אמרינן דאפי' בא עלי' נמי קנאה

[ולכאורה הי' אפשר לומר דבהא שקיל וטרי בירושלמי יבמות (פ"ב ה' ג) פשיטא הדא מילתא. איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה נפטרה צרתה. בא עלי' ר' יוסי אמר אתפלגין ר' לעזר אמר לא נפטרה צרתה ור"י כו' כצ"ל, ר' שמי מיחלף שמועא, פי' דר' אלעזר סובר דנפטרה צרתה. מסתברא על דר' שמי דבכל אתר ר' לעזר סמוך לר' חיי' רבה (פי' בכל אחר סובר ר' לעזר כר' חייא רבה) דתני ר' חיי' איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה ובא עלי' נפטרה צרתה. כו'