נחלת יהושע קסג

עובר על ל"ע עכ"ל והנה ראשונה מה שכתב דאם דעתו לקיים העשה בשעת עבירת הלאו אינו עובר על הלאו. ותלה בהא שכתבו התוס' בפסחים (ד' כט) כבר כתבתי לעיל בתשובה (ס' ד) שאין זה כלל אלא דהעיקר תלוי בקיימו ולא בקיימו וביטלו ולא ביטלו כמו דאמרינן בחולין (ד' קמא) דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו כל כמה דלא שחטי' לא עברי' ללאו והתוס' לא כתבו זה רק לענין חמץ ומבואר שם ע"ש, גם במה שכתב דאם האשה עשתה שליח קבלה באונס שגירש דמשעה שקיבל הגט נתגרשה די"ל דאין זה שלד"ע דהיא לא מוזהרת אלאו דלא יוכל לשלחה ויש לעיין דמ"מ הוא עובר על ל"ע. ולכאורה יש קצת ראי' מהא דאמרינן במכות (ד' טז) ביטלו ולא ביטלו היכי משכחת לה אי דקטלה קלב"מ אמר ר"ש מחוזנאי כגון שקבל לה קידושין מאחר אמר רב אי שויתי' שליח איהי קא מבטלי לי' פי' ולא הוי ביטלו כו' משמע דלמ"ד קיימו ולא קיימו לוקה ולכאורה הא קיי"ל דאין שלד"ע וא"כ לא הוי קידושין כלל. אלא ודאי כיון דלדיד' ליכא עבירה. אעפ"י שהוא עובר על הלאו. וא"כ אי מקדשה הרי עובר עבירה. אעפ"כ כיון דליכא עבירה למשלח רק לשליח לא איכפת לן. וכמו דמוכח מהתוס' דגיטין (ד' יב) דאמרינן הקם ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דכתיב לא תלקט לעני. לא תלקט לו לעני. והקשו התוס' דלמ"ד בפ"ק דתמורה (ד' ד) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. וא"כ קני העני, ולכאורה הא אין שליח לדבר עבירה, אלא ודאי כיון דאין העבירה רק על השליח, אבל לא על המשלח אין זה בכלל שלוח לדבר עבירה וה"נ אי שויתי' שליח כיון דמחמת המשלח לא הוי עבירה. רק מחמת השליח הוי שליחות. ואע"ג שהוא עוברת על לפני עור אעפ"כ לא בטלה השליחות, אך מגיטין אין ראי' על זה, דהתם מעצמו נעשה שליח ללקט לפני. ואין העני עובר על לפני עור, אך יותר מזה דבריו תמוהים דכיון דשויתי' שליח שיגרשה. הוי כמו דאמרה לא בעינא וא"כ לא עבר כלל. וכמו דאמרינן בכתובות (ד' מ) ואפי' אם נשאה אם הי' רוצת שיגרשה יכול לגרשה כמו דאמרינן בכתובות (ד' לט) וריב"י סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. והא דאמרינן במכות (שם) דאיהי מבטלה לה משמע דלמ"ד קיימו ולא קיימו לוקה. וכן כתב הרמב"ם התם בשעה שגירשה הי' בע"כ משא"כ אם היא עשתה שליח לקבל הגט. איפשר שזהו כמו שהיא רוצת. ומתרצת שיגרשה. ואפשר שסובר דאעפ"י שעשתה שליח לקבל הגט, אעפ"כ לא הוי רצונה שיגרשה ועיין בכתובות (ד' לט) כשתוציא היא אין לה עליו כלום, ופירש"י אם יצתה מאלי' ותבעה הימנו גט וברמב"ם פ"א מה' סוטה ואינו מוציא לרצונו לעולם כו', ובמ"א יתבאר]

אך עכ"ז הקשיתי שם בספרי ע"י (סי' כב) מהא דבכורות (דף מו) גיורת שיצא פדחת ולדה כו' לא הי' נותנים לה ימי טומא' וי"ט ואינה מביאה קרבן לידה ע"ש. וכן מהא דאמרינן בסנהדרין (דף מז) דאמרינן גבי אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזה צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואדחי אדחי ולכאור' הוא דיחוי דגברא ואפ"ה אמרינן דיש דיחוי והבאתי שם הרא"ש שכתב וז"ל ומה שהביא ראי' מאין דיחוי אצל מצות אין ראי' לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדיחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים והאדם הוא מחויב לעשות המצוה אם נדחה ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשות יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין אפי' כשנראה לעשותה. ולפ"ז משמע מהרא"ש דגרועה יותר דיחוי של גברא מדיחוי של מצות

[ובאמת הבאתי שם ראיות הרבה דאין דיחוי בגברא, דאמרינן בסוכה (ד' כז) דקטן שנתגדל בנתיים חייב בסוכה וכן לענין ראי' כתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב) דאפי' הי' חיגר בשעה ראשונה ואח"כ נתפשט בשני' דחייב, וכן בר"ה (ד' כ"ח) משמע דאם הי' תחילה שוטה ואח"כ תפקח דלא יצא בשעה שאכל מצה בראשונה וצריך לאכול אח"כ, ולא אמרינן דנדחה מהמצוה, וכן מהירושלמי (פ"ק דמגילה) רב נחמן בר יעקב בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבד נפטר וכן הבאתי שם ראי' מהא שהביאו התוס' הירושלמי בפ"ב דחגיגה (ד' יז) אמר ר' יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר, דאפי' נראה ונדחה נמי לא אמרינן גבי גברא, וא"כ קשה על הרא"ש שכתב דדיחוי דגברא גרע טפי, מדיחוי דמצוה]

וע"כ הי' נרא' לכאור' לומר דהא דלא אמרינן דיחוי בגברא היינו דוקא במצות שהן חובת הגוף ומוכרח לעשותה וע"כ לא אמרינן דיחוי אצל גברא והיינו משום דבכל שעתי' רמי עלי' חיוב מחדש כמו שהבאתי לעיל התוספת דבכורות (דף מט) אבל לענין מצות דלא הוי חובת הגוף כגון אבילות דלא הוי חובת הגוף אלא דאם אירע לו אבילות מצוה להתאבל וכן הך דהשקאת סוטה והך דולו תהי' לאשה וכן הך דיולדת שאינם חובת הגוף ע"כ כיון שנדחה בשעה שחל עליו חובת המצוה א"כ לא רמי עלי' חיוב מחדש. וכמו שכתב הרא"ש דאם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצו' נדחית לעולם דמצו' שהיא אינ' חובת הגוף אינו חל רק בשעה שאירע לו אותו דבר שחל עליו המצוה וע"כ באבילות כיון דלא הי' צריך להתאבל בשעה שחל עליו אבילות ע"כ נדחה מלהתאבל אח"כ וכן לדעת הרא"ש אם הי' קטן בשעת חיוב האבילות וגרע טפי מדיחוי דמצות דהטעם של דיחוי דמצות הוא משום שאין על החפץ שום מצוה וה"נ אין עליו חיוב מצו' אלא מחמת שאירע לו אותו דבר וכ"ז דלא חל עליו המצוה אינו מחויב להכניס עצמו בחיוב המצוה וע"כ דמי לדיחוי דמצות וגרע טפי דהתם בעי להו בגמ' דע"ג (דף מו) ובחולין (דף פז) אם יש דיחוי אצל מצות דהתם האדם הוא מחויב לעשות המצו' אם נדחה ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשות' אבל אם הי' האדם דחוי בעשיית המצו' נדחית ממנו לעולם כמו שכתב הרא"ש בפ"ק שם. אך דמ"מ קשה מהא שהוכחתי שם דבפ"ק דזבחים (דף יב) אמר עולא אר"י אכל חלב והפריש קרבן ונשטתה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה וכו' ולא קאמר אלא דוקא אם הפריש קרבן אבל בלא הפרשת קרבן לא נדחה הגברא אע"ג דחטאת חלב אין זה חובת הגוף דמוטב שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן וכן הבאתי שם מהירושל' (רפ"ט דנזיר) דאם נטמא ואח"כ כפאו לנזירות דלא אמרינן דיחוי דגברא אצל קרבן

ע"כ נראה לי כמו שביארתי לעיל דמצוה שהיא חובת הגוף מחויב להכניס עצמו בחיוב אבל במצוה שאינ' חובת הגוף אינו מחויב להכניס עצמו בחיוב וה"מ אם עדיין לא חל עליו חובת המצוה אבל אם חל עליו חובת המצו' אין לבטל המצוה כמו שהוכחתי לעיל מהא דאסור לבטל מצות יבמין והארכתי בזה לעיל

וע"כ במצוה שהיא חובת הגוף אע"ג דעדיין לא חל עליו המצוה בשעת התחלת החיוב אעפ"כ לא אמרינן דיחוי דמצות אבל גברא מחמת שמוטל עליו בכל שעה חובת המצוה וכל שעתא ושעתא רמי עלי' חיוב חדש. וכן במצוה שאינה חובת הגוף מכיון שנתחייב בה, ביארתי לעיל דמחויב לראות שלא תתבטל המצוה דמאחר שכבר נתחייב בה אסור לבטל המצו' והראי' אף דאמרינן בר"ה (דף כט) כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם ומברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא ואעפ"כ כתבו הפוסקים גבי ברכת המזון דאע"פ שלא אכל כדי שביעה יכול להוציא לאחרים שאכלו כדי שביע' דכיון דאכלו כבר חל עליהם חיוב המצוה וכל ישראל ערבים זב"ז וע"כ יכול להוציא אחרים דכבר הם מחוייבים וע"כ בחטאת שחל עליו החיוב ואח"כ נדחה הרי הוא כמו חובת הגוף ובכל שעתא ושעתא רמי' עלי' החיוב מחדש. והא דכתב הרא"ש גבי אבילות וכן בסנהדרין (דף מז) דכיון דאדחי אדחי התם הוי מצוה שאינו חובת הגוף ונדחה בתחילת החיוב ע"כ נדחה נמי לאח"כ משא"כ גבי חטאת שחל עליו החיוב ונדחה אח"כ כיון שחל עליו החיוב הרי הוא כמו חובת הגוף וכן ביולדת ובסוטה ובאנס אשה שהם מצוה שאינם חובת הגוף ונדחה בתחיל' ולא חל עליו החיוב נדחה נמי לאח"כ ובזה מתורץ