נחלת יהושע קסא

לה חלק בה אלא הקומץ קרב לעצמו כו' וכתבו התוס' שם דאסוטה קאי וכמו דאיתא בירושלמי והביאו התוספת מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה כשם שהיא קדשה לשמה כך היא קידשה לשמו כו' ליקרב כליל אינו יכול כו' והביא את קרבנו עלי' בעל מהו שיפריש חוץ מדעתה מכיון שיש לו שותפות במנחה מפריש עלי' חוץ מדעתה אלמא דהוי של שותפות וע"כ הוכיחו דאינו יכול הבעל לחזור דאל"ה כיון שיש בידו לחזור ומצוה עלי' להשקותה לא חשיב דיחוי. וכן כתבו התוס' שם בז"ה הקומץ דאמאי לא שדינן לכולה מנחה בתר דידה כמו דאמרינן בנדרים (דף לו) דמתכפר עושה תמורה ותירצו דהתם מיקני למתכפר כולי' זבח ואין למקדיש חלק בו אבל הכא יש לבעל חלק במנחה

ועוד נראה לפע"ד דאפשר לומר בכוונת התוס' שהוכיחו דודאי אינו יכול לחזור דאל"ה אמאי לא הי' אומרים לו שיחזור משום הפסד קדשים שלא תשרוף המנחה וכמו דאמרי' בנזיר (דף כח) ר"ע אומר אפי' נשחט' עלי' א' מכל הבהמות אינו יכול להפר ופי' התוס' ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השריפ' שהיא אינה צריכה לחטאת. וכתבו התוס' שם יש להסתפק אם הפר לה מופר או שמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התור' בשב וא"ת וא"כ הכא נמי אם הי' יכול לחזור הי' אומרים לו שיחזיר משום הפסד קדשים בשלמא באומרת איני שותה אין אומרים לה שתחזור אפי' אם יכולה לחזור דילמא אינ' יכולה לשתות מפני שיודעת בעצמה שהיא טמא' דהא אדרבא מאיימין עלי' שלא תשתה אבל לגבי דידי' אמאי לא הי' אומרים לו שיחזור משום הפסד קדשים דרק מה שכתבו התוספ' דיכולים לעקור בשב וא"ת צ"ע דאיזה שב הוא, הא הוי קום ועשה לזרוק את הדם משום חולין בעזרה אי הוי דאורייתא. ובפרט לפי מה שכתבו התוספ' בזבחים (דף עז) דלהעלות ע"ג המזבח לכ"ע הוי דאורייתא אך זה נדחה מהא דנזיר (דף כט) דאפי' לעלות ע"ג מזבח נמי הוי דרבנן. ועוד הי' נראה לכאורה לומר דהוכחת התוספ' הוא מדחשיב בהדי הנהו שמנחותיהן נשרפות וכמו דאמרינן בפסחים (דף עב) וכן בפסחים (דף לג) דאי הוי פסול הגוף ישרף מיד ובדם ובבעלים בעי כו' וא"כ אם אומר הבעל איני משקה אם הי' יכול לחזור א"כ כל עיקר העיכוב הוא מחמת שאינו רוצה להשקות א"כ הוי כמו פסולו מחמת דבר אחר ואינה נשרפת מיד משא"כ אם היא אומרת איני שותה והיא עיקר הבעלים של המנחה. וכמו שכתב הא"מ א"כ ה"ל כחטאת שמתו בעלי' וכמו דאיתא בירושלמי דסוטה (פ"ג) והאומרת טמא' אני לא כחטאת שמתו בעלי' וע"כ הוי כמו פסול הגוף אבל אם אינו יכול לחזור הוי כמו פסול הגוף ודוק ויש לדחות ובמ"א יתבאר

ובזה יש ליישב הירושל' שתמהתי עליו בספרי ע"י (סי' יג) (בפ"ח דסנה') א"ר יאשי' סח לי זעירא משם אנשי ירושלים שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין לו ואלו הן סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא ע"פ ב"ד ופריך סוטה לאו מתניתין היא שבעלה אינו רוצה להשקותה סברין מימר עד שלא נכתב' המגילה אתא מימר ואפי' משנכתבה המגיל' עכ"ל. ותמהתי ע"ז הירושל' דמאי פריך ולאו מתניתין היא שבעלה אינו רוצה להשקותה דהתם מ"מ היא אסורה לבעלה דהא תנן בפ"ק דסוטה (דף) ואלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ושבאו עדים שהיא טמא' והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה אלא כיון דאינו רוצה להשקותה צריך ליתן לה כתובתה אבל הא דבעל שמחל על קינוי' מחול היינו דמותרת לבעלה משום דלא הוי קינוי כלל והרי היא כמו שנסתר' לבעל' בלא קינוי דאינה אסורה לבעלה

אבל לפי מה שביארתי א"ש דראי' הירושל' הוא מהמשנה דסוטה (דף כג) אלו שמנחותיהן נשרפות כו' ושבעל' אינו רוצה להשקותה דחשיב לי' בהדי הני שמנחותיהן נשרפות אלמא דלא מצי הבעל לחזור דאל"ה אמאי נשרפת דהא לא הוי דיחוי או שאמאי אין אומרים לבעל שישקינה משום הפסד קדשים ומאי טעמא אינו יכול לחזור אם הוא רוצה להשקותה דמחילה לא שייך אלא בענין ממון [וכמו שהאריך בזה המ"ל (בפ"י מה' אישות) לענין תנאי דבעונה תנאו בטל דלא דמי לדבר שבממון דאתיהיב למחילה. והקשה מהא דתלמידים יוצאים לתלמוד תורה שתים ושלש שנים שלא ברשות ותירץ דוה לא מדין מחילה נגעו בה אלא כ"ז שהיא אינה תובעת מותר לו לימנע עונתה מאחר שנתנה לו רשות אבל אם חזרה ותבעה פשיטא דחייב בעונתה ולעיל בתשובה (סי' כג) הארכתי דלא שייך בהא מחיל' וא"כ מאי טעמא אינו יכול לחזור אלא ודאי שזהו כמו שמחל לו על הקינוי וע"כ אינו יכול להשקותה עוד אפילו אם יחזור וירצה להשקותה משום דהוי כמו שלא הי' קינוי מתחילה

אך לפ"ז צריך להבין דמ"ט אסורה לבעלה ויוציא ויתן כתובה כיון שלא קדם לזה הקינוי לדעת הירושלמי אך הטעם משום דהוי עוברת על דעת ואפי' לא הוי קינוי. וכמו דאמרינן בסוטה (דף כה) איבעי להו בעל שמחל על קינוי' קינויו מחיל ופי' רש"י והשתא ס"ד דקא בעי בין שמחל קודם סתירה בין שמחל אחר הסתירה אם תימצי לומר עוברת על דת שרצה לקיימה מקיימה ה"מ בלא קינוי וסתיר' אבל היכא דאיכא קינוי וסתיר' כו' והתוס' כתבו וז"ל ותיפשוט נמי עוברת על דת אם רצה בעל לקיימה מקיימ' אפי' התרה בה פי' דאי אמרינן דעוברת על דת אם רצה הבעל לקיימה אינו מקיימה א"כ אפי' אי אמרינן דבעל שמחל על קינוי' קינויו מחול הא מ"מ היא עוברת על דת וע"כ כתבו התוס' ותיפשוט נמי עוברת ע"ד אם רצה לקיימה מקיימה אפי' התרה בה ומשום דאפי' אי אמרינן דבעל שמחל על קינוי' קינוי' מחול אפ"ה היא עוברת ע"ד בהתראה שהמחיל' היא רק לענין השקאה אבל מ"מ הרי התרה בה (ומזה מוכח נמי מה שנסתפק המ"ל אי הוי קינוי התראה אי לא ואשתמיטתי' להמ"ל דברי התוס' האלו)

וע"כ סובר הירושלמי שלא כהש"ס דילן דלאחר סתירה אינו מחול אלא דלאחר הסתירה נמי מחול והיינו טעמא דאם אמר הבעל איני משקה משום דהוי מחילה דאל"ה אמאי אינו יכול לחזור בו אם אמר איני משקה אלא ודאי דמתורת מחילה על הקינוי היא והא דיוציא ויתן כתובה, הוא משום דלכל הפחות לא גרע מעוברת ע"ד, ועיין בריטב"א שהקשה על רש"י ביבמות (ד' כה) דמפקינן בעידי דבר מכוער, וכתב וז"ל ואפי' במקנא לה עפ"י עדים ומחל על קינוי' קודם סתירה, אעפ"י שנסתרה אח"כ שרי ואין לך דבר מכוער גדול יותר מזה ולא עוד אלא דאיכא מאן דסבר התם דאפי' לאחר סתירה אם מחל על קינוי' קינוי' מחול ולבסוף מסיק דאפי' לדעת התוס' אם רצה להוציא בלא כתובה יוציא והביא ראי' מהירושלמי מי דכתובות (פ' המדיר) הוי עובדא קומי ר' יוסי ואמר תיפוק בלא פרן עי"ש ואיפשר דס"ל להירושלמי דעוברת על דת אם רצה הבעל לקיימה אינו מקיימה [ובזה יש ליישב קצת מה שהקשה שם הק"ע (בפ"ז דכתובו') כתב הרשב"א ואפי' פי' על פיה משמע דאינה סוטה כדמשמע בירושלמי פ' המדיר ותימא הוא דאדרבא כאן מפורש דתצא עכ"ל. אבל לפי מה שביארתי הירושלמי לשיטתי' דאפי' בעוברת על דת נמי תצא או דזה גרע מעוברת על דת וע"כ אמר תיפוק בלא פרן. ואפשר דאפי' בע"כ דבעל נמי

והשתא א"ש הא דמקשה הירושלמי על הא דא"ר יאשי' סח לי זעירא כו' שלשה הם שאם בקשו מוחלין לו ואלו הן סוטה. וע"כ פריך סוטה ולאו מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה ולא מקשה ממתניתין דסוטה (דף כד) אמר בעלה איני משקה כו' דנוטלת כתובתה ולא שותה דבזה איפשר לומר משום שאינו רוצה להשקותה. אבל לא מטעם מחילה על הקינוי ע"כ פריך ממתניתין דסוטה (דף כג) דחשיב ואלו שמנחותיהן נשרפות שמזה מוכח דהבעל אינו יכול לחזור כמו שכתבו התוס' דאלא"ה לא הי' נשרפת כיון שיכול לחזור ולא הוי דיחוי. אלא ודאי דאינו יכול לחזור והטעם משום דבעל שמחל על קינוי' קינוי' מחול. אבל מ"מ אסורה דהא הוי עוברת ע"ד והש"ס דילן סובר דלאחר סתירה אינו יכול למחול והא דסוטה דיכול למחול היינו קודם הסתירה לענין שאם