נחלת יהושע קס

אם היא אינה רוצה לשתות ליכא מצוה כלל דהא אדרבא מאיימין עלי' שלא תשתה וע"כ כיון דלא הוי מצוה אע"ג דבידה לחזור אפ"ה נשרפת המנחה. כמו בכיסוי הדם דלא חשיב בידו כיון דאינו מצוה לגלות כמו שכתבו התוס' וע"כ ניחא שפיר דחשיב אילו מנחותיהן נשרפות. אע"ג דיכולה לחזור. אפ"ה נשרפת המנחה מחמת דיחוי

ובזה יש ליישב קצת מה שביארתי בספרי ע"י (סי' כב) דדיחוי דגברא לא חשיב דיחוי. וא"כ אמאי אמרינן בירושלמי (פ"ד דסוטה) הי' לו אשה ובנים ומתו כבר נראית לשתות לא הי' לו אשה ובנים. כבר נראית שלא לשתות. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מה' סוטה ה' יא) הי' לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה כו' והמ"ל שם נסתפק באיסורי תורה אם הי' מתחילה מותרת. ואח"כ נאסרה עליו אם משקה אותה מחמת שכבר ניראית לשתות ונראה לי דאפי' באיסורין נמי הדין כן ובהכי ניחא לי מה שקשה לי דאמאי השמיטוה הפוסקים להירושלמי (פ"ד דסוטה ה' ב) על הא דתנן אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' לא שותות ולא נוטלות כתובה כו'. א"ר יוסי ב"ר בון כלום המים באים אלא להתירה לביתה. וזו כיון שנסתרה אומרים לו הוצא. ולפ"ז אמאי פירש"י הטעם בסוטה (דף כדא דלא נאמרה פרשה זו אלא בראוי' לקיימה והרמב"ם פירש הטעם משום דאינו מנוקה מעון ואמאי לא פירשו כמו דאיתא בירוש' דכלום המים באים אלא להתירה לביתה. וזו כיון שנסתרה אומרים לו הוצא דהעיקר מה שמוחקין המגילה הוא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. כמו דאמרינן במכות (דף יא) ומה לעשות שלום בין איש לאשתו כו' וא"כ כיון שהיא אלמנה לכה"ג וצריך להוציאה למאי ישקה אותה וזה הטעם פשוט יותר אך אי אמרינן דאפי' נאסרה עליו אח"כ אפ"ה משקה אותה. כיון שהית' ראוי' מתחילה א"כ בשלמא אי הטעם משום גזירת הכתוב דבעינן שיהא ראוי' לקיימה ע"כ איפשר לומר דכיון שהי' ראוי' מתחילה והי' ראוי' להשקאה ע"כ משקה אותה אח"כ נמי אע"פ שאינה ראוי' להשקאה אבל אם הטעם הוא מחמת דכיון שאינה ראוי' להיות אשתו למאי ישקה אותה א"כ אע"פ שהי' ראוי' מתחילה אפ"ה למאי ישקה אותה כיון שלע"ע אינה ראוי' ויש בזה להאריך ואין כאן מקומו

עכ"פ כיון דהעיקר תלוי איך שהי' בשעת קינוי ואם לא הי' לו אשה ובנים כבר נראית שלא לשתות. אלמא דיש דיחוי בגברא נמי אצל מצות. ובספרי ע"י (שם) הבאתי הרבה ראיות דאין דיחוי בגברא. והכי משמע לי קצת מהירושלמי דהוריות (פ"ג) אכל חצי זית עד שלא נתמנה. וחצי זית משנתמנה. וחצי זית משעבר. הואיל ובא חיוב קרבן בנתיים מצטרפין. ועיין בפ"מ ולכאורה קשה דאמאי לא מיבעי לי' כמו דבעי בש"ס דילן בהוריות (דף יא) בעא מיני' רבא מר"נ נשיאות מהו שתפסיק. ה"ד כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר והשלימו התם הוא דלא מצטרף. דאכלי' פלגא כשהוא הדיוט. ופלגא כשהוא נשיא אבל הכא דאידי ואידי כשהוא הדיוט אכיל מצטרף. ופריך ותיפשוט לי' מהא דאמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן וחזר בו הואיל ונדחה ידחה כו'. וא"כ אמאי לא מיבעי לי' בירושלמי אם אכל חצי זית עד שלא נתמנה וחצי זית משעבר אם מצטרף או לא

אך שבספרי (שם) הקשיתי דמאי פריך דתיפשוט לי' מהא דאמר עולא דאכל חלב. והפריש קרבן כו' הואיל ונדחה ידחה. דהתם הפריש חטאתו. וע"כ נדחה הקרבן. וע"כ יש דיחוי אבל הכא לא הפריש עדיין קרבן. ובגברא ליכא דיחוי. ותירצתי שם דאעפ"כ מדמה דיחוי דקרבן לענין דיחוי דגברא שלא יצטרף. ודמי לדיחוי דקרבן. אבל הירושלמי ס"ל דבכה"ג ליכא למיבעי כיון דאין דיחוי בגברא. ולענין שלא יצטרף נמי אין דיחוי. וע"כ אומר אם אכל חצי זית עד שלא נתמנה. וחצי זית משנתמנה. וחצי זית משעבר. דבזה יכול להיות דפטור וכמו דאמרינן בזבחים. (דף לא) חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבא ויקץ כישן הפיגול. ורב המנונא אמר עירוב מחשבות הוי. ופי' התוס' שאין הפסול מניח לפיגול להפרד מעליו עי"ש. והכא נמי כיון שחצי זית הראשון שעבר קודם שנתמנה נצטרף עם חצי זית השני ונדחה מקרבן משום שאין הקרבנות שוים. כמו דאמרינן בהוריות (דף יא) כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט. ונתמנה ועבר והשלימו ע"כ אינו מצטרף עוד לחצי זית הראשון שאכל אחר שעבר

וא"כ משמע מזה ג"כ דאין דיחוי בגברא אצל מצות ואע"ג דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף לו) אלא מעתה יביא חטאת חלב על חבירו. שכן אדם מביא על אשתו שוטה. כר' יהודה כו' אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא. ואי דאכלה כשהיא פקחת ונישתטת הא אמר ר' אבהו א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה פסול הואיל ונדחה ידחה אלמא דאע"ג דלא הפריש קרבן נמי אמרינן דיחוי בגברא זה אינו דהתם היינו להביא קרבן בשעה שהיא שוטה. וע"כ מייתי ראי' דכי היכי דאם הפריש קרבן הוי דיחוי אלמא דשוטה לאו בר קרבן הוא ע"כ אין להביא עלי' בשעה שהיא שוטה. אבל אה"נ דאם אח"כ נשתפה כ"ז שלא הפריש קרבן חייב בקרבן. וא"כ אמאי יש דיחוי לענין השקאת סוטה. וע"ש מה שכתבתי בספרי ע"י

אבל כעת נראה לי דהטעם דאין דיחוי בגברא אצל מצות הוא משום דכל שעתא ושעתא רכיב עלי' החיוב של המצוה על הגברא וכה"ג כתבו התוס' בבכורות (דף מט) לענין נכסים שקנה אחרי כן חל עלייהו שיעבוד לענין פדיון ואע"ג דלא כתב דאקני דכל שעתא ושעתא רכיב עלי' חיוב פדיון וכיון דחשבינן לי' כמלוה בשטר הוי כאילו נכתב לאחר שקנה הקרקעות משא"כ בחפץ כגון בלולב או בדם דיש דיחוי משום דעל החפץ לא רמי עלי' חיוב וע"כ כיון שנדחה בתחילה שוב יש דיחוי והכא כיון שלגבי השקאת סוטה לגבי דידה ליכא מצוה דהא מאיימין עלי' שלא תשתה ע"כ יש דיחוי וכיון שלא חל עלי' חובת ההשקאה כגון שלא הי' לו אשה ובנים כבר נראית שלא לשתות דעלי' ליכא מצוה

אך לכאורה לא הי' צריך לומר בעל הא"מ דמצוה להשקות' ולבטל הדיחוי וע"כ אם הי' יכול הבעל לחזור לא הי' נשרפת דאין דיחוי תיפוק לי' דמצוה שלא תפסול המנחה. וה"נ יש להקשות על שכתבו התוס' בחולין (דף פו) דאם נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל אע"פ דאמרינן חוזר וניעור משום דהוי דיחוי הרי הוי בידו לרבות דם והוי מצוה כדי שלא תפסול וא"כ הוי כמו הא דזבחים (דף לד) שנשפך הדם דהוי נמי בידו משום דהוי מצוה. אח"כ מצאתי שהקש' בשעה"מ הל' ק"פ אך אפי' אם נאמר משום מצוה דמנחה אפ"ה לגבי דיד' ליכא מצוה דהא אדרבא מאיימין עלי' שלא תשתה. ועיין שם בסוטה (דף ז) לא קשיא כאן קודם שנמחקה המגילה. ועל מה שהקש' השעה"מ דהרי מצוה להרבות כדי להכשיר את הדם וא"כ הוי בידו וכל שהוא בידו לא הוי דיחוי, אפשר ליישב ע"פ מה שהקשו התוס' בזבחים (דף עז) דדם בהמה וחיה היכי זריק להו למזבח נהי דאמר רואין כאלו הוא מים ולא מבטל דם אחר מ"מ מים גמורים לא הוי ולא בטל ממנו שם חולין. ותירצו דכיון דדם הכשר מעורב בו ואין עיקר זריקתן לשם הפסול אלא לשם הכשר שרי כו' ע"ש וא"כ בודאי לא אמרינן שיהא מצוה לבטל החולין ולזורקו ע"ג המזבח

ומה שהקשה שם בס' א"מ כיון דעיקר המנחה של הסוטה וכמ"ש רש"י בסוטה ואע"ג דמשל בעל באה המנחה אבל המנחת סוטה קרבן אשה הוא כו' וכיון דקרבן אשה הוא נראה דהוי דיחוי מכי אמר איני רוצה להשקותה ואע"ג דבידו לחזור ולהשקותה כיון דקרבן דידה הוא והאשה אין בידה שיחזור הבעל חשיב לאו בידה וה"ל דיחוי והמנחה נשרפת נראה לי דאפשר לומר דאעפ"כ הוי של הבעל נמי כמו דאמרי' בסוטה (דף כג) כיצד כהנת לוי' וישראלית שנישאת לכהן אין מנחתה נאכלת מפני שיש לו חלק בה ואין עולה כליל מפני שיש