נחלת יהושע קנו

שיש אחים אחרים אסורה לזה שמתה אשתו כו' דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזקק אחר שנפטר' הימנו כו' ע"ש. וא"כ ניחא שפיר דביבמות (דף פז) מיירי שלא ניסת עדיין אך אם לא נעשה מתים כחיים א"כ לאחר שהותרה תחזור ותאסור ואין זה דרכי נועם וכן בהא דאשת אחיו שלא הי' בעולמו מה שהקשו התוס' היינו נמי בשלא נישאת אך שאין זה דרכי נועם אם לאחר שהותרה תחזור ותאסור אבל לאחר שכבר ניסת בודאי שפטורה מן היבום ומן החליצה. וגם שהיא מותרת להנשא משום שלא חל עדיין מצות יבום ואין בזה משום ובטל מצות יבמין כמו שביארתי. ואפי' לדעת רש"י שפירש אם ניסת איפשר דס"ל כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף פב) דתמן התורה אסרה עלי' דאין האיסור שלה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרתה עליו אבל בא"א תלוי במגרש. ולפי דעת המבי"ט שכוונת התוס' בחוץ אעפ"כ כיון דיכול לגרש לא דמי לאחות אשה וע"כ אין איסור א"א מדחה. וכמו שהבאתי לעיל מה שכתב התוס' ביבמות (דף טז) דאין איסור א"א מדחה הזיקה ע"ש אבל זה ודאי כל כמה דלא חל עדיין המצוה מותר לבטל מצות יבמין. כמו שביארתי

הרי נתברר החילוק שבין המצוה שהיא חובת הגוף. ובין המצוה שאינה חובת הגוף. שהמצוה שהיא חובת הגוף מחוייב להכניס עצמו בחיוב המצוה. וגם שלא להפקיע א"ע מן המצוה וכמו דאמרינן בפסחים (דף פ) ועולא אמר משלחין א' מהם לדרך רחוקה ופריך ויטמאנו בשרץ ומשני קא סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויטמאנו במת מדחיהו אתה מחגיגתו כו'. אלמא אע"ג דלא מטי עדיין זמן חיובא אסור לטמאו' עצמו במת כדי שלא ידחה מחגיגתו וזהו דלא כהמהרי"ט שהקשה בתשובה דמניין לו להרמב"ם שהבורסקי והמצרף נחושת מחויבים לטהר גופם ומלבושיהם ולעלות לרגל דאימא כיון דפטרינהו רחמנא מלעלות כדכתיב כל זכורך אינם מחוייבים לטהר עצמם כדי שיתחייבו בראי' ע"ש. דהא הכא אמרינן דאינו רשאי לטמאות עצמו במת. כדי שלא ידחה מחגיגתו וכ"ת דהתם אינו רשאי לטמאות עצמו במת. דהיינו שיעשה מעשה להפקיע עצמו מחובת המצוה אבל אם הי' פטור כמו בורסקי איפשר דאינו מחויב לבקש לו עצה דהיינו לכבס בגדיו שיחול עליו חובת ראי' זה אינו דהא אמרינן בירושלמי (פ"ק דר"ה) מתניתא פליגא על ר' יוסי בר' בון כולהם מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל. ופריך ניחא נזיר מצורע לא מחוסר כיפורים הוא. והא תנן ההלל והשמחה שמונה. (פי' וא"כ איך משהה קרבנותיו עד הרגל. דא"כ הוי ברגל מחוסר כיפורים. ומבטל מצות שמחה ברגל דהא אסור לאכול בקדשים) פתר לה בנזיר כו' לא כבר איתתבת תמן וא"ר יוסי כו' בכהנים ובשעיר הכא נמי בכהנים ובשעיר עכ"ל. וכמו דאמרינן בפסחים (דף עא) משמחו בשעירי הרגלים. אלמא דאי לאו הכי צריך המצורע להקריב קרבנותיו קודם הרגל שלא יהי' מחוסר כיפורים ברגל ויתבטל ממצות שמחה. אלמא דצריך לעשות מעשה דהיינו להביא קרבנותיו שלא יהי' מחוסר כיפורים ועיין במוע"ק (ד' יז) נזיר ומצורע אעפ"י שהי' להם פנאי מותרים. שלא ישהו קרבנותיהן. וע"ש בתוס' אע"ג דתגלחת דנזיר לא מיעכבא מ"מ רגיל הוא לגלח. דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדור. ולכאורה צ"ע דאמאי אינו מותר לגלח משום מצות גילוח. וכמו דאמרינן בפ"ק דנזיר (דף ד) רב אחא ברי' דרב איקא אמר עובר בבל תאחר תגלחתו. ולא מיבעי למאן דאמר תגלחת מעכבת אלא אפי' למאן דאמר תגלחת אינה מעכבת מצות גילוח מיהא לא קיים אלמא דאפי' בתגלחת נמי עובר בב"ת תגלחתו וא"כ כמו שמותר בתגלחה מחמת שלא ישה' הקרבן. הכא נמי מותר בנזיר שלא ישה' התגלחת והא דקאמר שלא ישהו קרבנותיהן. היינו משום מצורע

[ועפי"ז נ"ל לבאר הירושלמי שם דקאמר שם בירושלמי מתניתא פליגא על ר' יוסי בר' בון כולהם מתכוונים, ומביאים קרבנותיהם ברגל ופריך ניחא נזיר מצורע לא מחוסר כיפורים הוא, פי' וא"כ איך רשאי להשהות הקרבן על הרגל, וא"כ מבטל מצות שמחה ברגל. והא אנן תנן ההלל והשמחה שמונה פתר לה בנזיר פי' דקאי רק על נזיר, ר' זכרי' חתני' דר' לוי בעי רישא אתון פתרין בנזיר. וסיפא במצורע וכתב הק"ע לא אתפריש לן הך סיפא ולי נראה דזהו הברייתא שמביא במועד קטן (ד' יז) כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד בשלא הי' להם פנאי. אבל הי' להם פנאי אסורין. נזיר ומצורע אעפ"י שהי, להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם וזהו הברייתא שמביא בירושלמי דכולהם מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל. ומסיים בסיפא שלא ישהו קרבנותיהם, וזה הטעם לא קאי רק על המצורע דהא בנזיר תגלחת לא מעכבת לקרבן ואינו מותר רק משום התגלחת גופ'. וכמו שכתבו התוס' שם. דאע"ג דתגלחת דנזיר לא מעכבא, מ"מ רגיל הוא לגלח דמצוה עליו לגלח, ולשלוח שערו תחת הדוד ומשמע מדבריהם דתגלחת דמצורע מעכבא, וכן כתב המ"ל (פ"ח מה' נזירות ה' ו) על הכ"מ ע"ש, ובאמת הי' לו להביא משמעות דמעכבת מהתוס' דהכא וע"כ לדעת הירושלמי קאי רק על מצורע וע"ז מקשה על הא דמשני פתר לה בנזיר פי' דהעיקר קאי על הנזיר, אבל על מצורע אינו קאי דהא אסור לכתחילה לשהות שלא יהי' מחוסר כיפורים אלא דאם השהה מותר וע"ז מקשה רישא אתון פתרון בנזיר וסיפא במצורע, דהלשון שלא ישהו קרבנותיהם קאי אמצורע, דבנזיר תגלחת אינה מעכבת לקרבן אלא דמשום מצות גילוח לחוד הוא, וא"כ כיון שהסיפא קאי על המצורע א"כ רישא נמי מיירי במצורע

אך אעפ"כ יש לדקדק בדברי הירושלמי דהתינח לענין שמחה אבל אעפ"כ איך מתכוין ומביא קרבנותיו ברגל הא מבטל מצות ראי', וכ"ת כיון שיש לו תשלומין הניחא למ"ד דכולהון תשלומין זה לזה, אבל לפי מאי דקיי"ל דכולהן תשלומין דראשון, וא"כ כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני, דהא בראשון הוי מחוסר כיפורים, ואסור להקריב קרבנותיו ברגל וא"כ כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולכאורה אפשר לומר כחו שכתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב) דקטן איך מקריב קרבנות ראי' ברגל כיון דאינו חייב אלא מדרבנן ואסור להקריב ברגל וא"כ כי דלא חזי בראשון לא חזי בשני, למ"ד כולן תשלומין דראשון וכתבו התוס' דה"מ היכא דגברא לא חזי הילכך כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. אבל הכא כל חיוב שישנו בשני ישנו בראשון. אלא משום שאין היום ראוי עכשיו כו' ע"ש. וא"כ ה"נ במחוסר כיפורים הא יכול להביא קרבנותיו ויהי' חזי לראי'. והא שאינו יכול להביא הוא מפני שאין מקריבין ביו"ט. א"כ והעיכוב הוא מחמת היום וע"כ מקרי בר חיובא ולא דמי לחיגר בראשון ונתפשט בשני. אעפ"כ לא דמי דהתם הי' ראוי להקריב אם לא מפני היום וע"כ יש לו תשלומין. אבל הכא כיון דהוי מחוסר כיפורים. והוי טמא וכמו דאמרינן בזבחים (ד' יז) אי מחוסר כיפורים דזב כזב דמו. ואע"ג דאי לאו מחמת היום. הי' ראוי להקריב. וכל העיכוב הוא רק מחמת היום. אעפ"כ כיון דמ"מ אינו ראוי להקריב א"כ הוי מחוסר כיפורים והוי טמא לענין קדשים ולא חזי לראי']

ובזה יש ליישב קצת מה שהקשה בט"א על מה שחילקו התוס' בין אם העיכוב הוא מחמת היום או לא מהא דאמרינן בספ"ק דכריתו' (דף ז) המפלת לאור פ"א ביש פוטרים מן הקרבן משום שלא יצתה לשעה הראוי' להביא קרבן. א"ל ב"ה הרי המפלת יום פ"א תוכיח שלא יצתה לשעה הראוי' להביא קרבן. וחייבת בקרבן כו' ואם איתא מאי מקשה כיון דב"ש ודאי ס"ל לילה מחוסר זמן א"כ מה מביא ראי' מאם חל בשבת דהא התם רק שבת מעכבו וע"כ הוי שעה שראוי' להביא קרבן ע"ש. דלפי מה שביארתי איפשר לומר. דאע"ג דלענין הקרבן עצמו יש לו תשלומין אם העיכוב הוא מחמת היום. אבל לענין אחר אפשר לומר. כיון דמ"מ אינו ראוי להביא קרבן מחמת שבת ע"כ לא יצתה לשעה הראוי' להביא קרבן דכיון דמ"מ אינו ראוי להביא קרבן. הוי כחדא לידה אריכתא. ומה שתירץ הט"א כבר הקשיתי ע"ז במ"א

וא"כ נתבאר שהמצו' שהוא חובת הגוף אינו רשאי לעשות מעשה לבטל ואדרבא מחויב להכניס עצמו בחיוב כמו שהוכחתי מהירושל' ועוד דכל עיקר הטעם דאמרינן בפ"ק