נחלת יהושע קלד

ראשונה לישני דשניהם לפי משנה ראשונה ורישא דהכל חייבים כגון דמחוסר ג"ש שהפקירו רבו וכותבין לו גט שיחרור ע"ש שהארכתי בזה. וכתבתי שם דלפי מה שביארתי ניח' דליכא לאוקמי רישא במחוסר ג"ש כגון שהפקירו רבו דא"כ פטור מטעם דראי' הוי מ"ע שהז"ג וא"כ בלא"ה פטור ממצות ראי' דבזה אזלינן בתר קנין הגוף וא"כ מהו הפעולה דכופין אותו לשחרר (כמו שביארתי שם אפי' למשנה ראשונה מטעם שאינו משועבד לרבו דכיון שאין רשאי להשתעבד בו לא קרינן בו לעולם בהם תעבודו כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף מב) ע"ש) דמ"מ כיון שהגוף לרבו פטור מצד דהוי מ"ע שהז"ג ע"כ מוקי למתניתין דוקא בחצי עבד וחצי ב"ח דחייב בראי' מחמת צד חירות רק לענין הא דאמרינן מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה שיש לו שני אדונים לענין זה מהני הא דלמשנה אחרונה כופין אותו לשחררו דבזה תלוי רק בהקפדת הרב דהא יש לו אדון אחר וע"כ כיון דלמשנה אחרונה כופין אותו לשחררו ע"כ לא הוי אדונו וא"כ ממיל' חייב משום צד חירות אבל במפקיר עבדו בלא"ה פטור מחמת שהיא מ"ע שה"ג דבזה אזלינן בתר קנין הגוף. וע"כ אפי' למשנה אחרונה נמי פטר. ע"ש שהארכתי בזה

ובזה יתיישב מה שהקשה (השעה"מ בה' חגיגה) על הרשב"א שכתב לתרץ קושי' התוס' שהקשו בחגיגה (דף ד) דהכא קאמרינן דלפי משנה אחרונה חייב. אלמא דלמשנה אחרונ' לאו אדון הוא ואלו בגיטין (דף מב) מיבעי לי' מי שחציו עבד אם יש לו קנס או לא שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי אדון הוא. ולפי משנה אחרונה מיבעי לי' התם ע"ש. אלמא דאפי' למשנה אחרונה אדון קרינא בי' ע"ש מה שתירצו התוס' בזה והארכתי בזה לעיל בתשוב' (סי' יד) ע"ש. והרשב"א תירץ דהתם ה"ט משום דלמשנה אחרונ' מעשה ידיו לעצמו והילכך גבי עלי' הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תלי' מילת', דטעמא דמילת' דהקפידה התורה באדון מפני ביטול מלאכתו. והלכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו אבל הכא גבי קנס אע"פ שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינא בי' והקשה השעה"מ לפי זה דעלי' הרגל במעשה ידיו תלי' מילת' א"כ כי פריך התם ברפ"ק דחגיגה (דף ב) הכל לאתויי מאי אמאי לא קאמר דאתא לאתויי מעוכב ג"ש כגון מפקיר עבדו וכיוצא בו דמעשה ידיו לעצמו כו' ע"ש דלפי מה שביארתי ניח' שפיר דהמפקיר עבדו אע"ג דלא מקרי אדון לגבי עלי' הרגל דדוקא משום ביטול מלאכתו הקפידה התורה אעפ"כ פטור משום דהוי מ"ע שהז"ג כמו נשים דגמר לה לה מאשה ובזה אזלינן בתר קנין הגוף ככל מ"ע שהז"ג אך בחצי עבד וחצי ב"ח דאינו פטור רק מחמת הכתוב אל פני האדון מי שאין לו אלא אדון א'. ע"ז כתב הרשב"א דלא הקפידה התורה אלא משום מעשה ידיו. וע"כ מתרץ הש"ס דוקא בחצי עבד וחצי ב"ח דמתחייב משום צד חירות. אך לענין שמיעטה התורה משום שאין לו אדון א' ופטור מלעלות לרגל וע"ז מהני למשנה אחרונה דאין לו שעבוד במעשה ידיו וע"כ אינו פטור משום שאין לו אדון, משא"כ במפקיר עבדו דפטור משום דהוי מ"ע שהז"ג ובזה אזלינן בתר קנין הגוף ומצד קנין הגוף הוא שייך לרבו

[ועיין בק"ע בירושלמי (פ"ד דגיטין) שמא אינו מעכבו מלאכול בפסחו כדתניא וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו בשעה שהוא עובד את רבו מעכבו מלאכול בפסחו ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסחו. וכתב הק"ע דהרמב"ם דריש מעבד איש דקטן אין מילת עבדיו מעכבת כו' שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן. ע"ש ברמב"ם (פ"ה מה' ק"פ) והקשה הק"ע דאמאי לא קאמר כדאמרינן ביבמות (דף מט) דעבד איש הוא לומר דאם יש רשות לרבו עליו קרוי עבד כו' וכתב דא"א לומר כן להלכה דהא בגיטין (דף מב) מיבעי לי' אי מעוכב ג"ש אוכל בתרומה ואי ס"ד דאינו אוכל בפסח מקרא תיפשוט מינה דאינו אוכל בתרומה דהא תרומה ילפינן מפסח בג"ש דתושב ושכיר כדמפורש ביבמות פ' הערל (דף ע) ושגה בזה דהא העבד אוכל בק"פ אף שהוא עבד גמור והא דאינו אוכל הוא מחמת שהוא ערל. וביבמות לא קאמר אלא לענין דאינו מעכב את רבו מלאכול בפסחו. (והטעם הוא כמו שכתב הרשב"א דבזה כ"ע מודו דכיון שאינו משועבד לרבו ואין רשות לרבו עליו א"כ איך יהיה מעכבו מלאכול בפסחו כיון דליתא בידו) ולענין אם מחוסר ג"ש אוכל בתרומה זה תלוי בקנין הגוף וע"כ אפשר דאוכל עכ"פ מילת עבדיו הוא לענין רבו וזה לענין אכילת עצמו ואינו שייך זה לזה. והא שכתב שם ואי ס"ד דאינו אוכל בפסח כו' ע"ש הם דברים שאינם מובנים כלל]

ויש להביא ראי' לזה מהירושל' דב"ק (פ"ח ה"ד) תני והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא שתי עיניו כאחת שהפיל שתי שיניו כאחת אינו נותן לו כלום זו אחר זו, יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני'. ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואת אומרת שמין לעבדים בושת ע"כ. ולכאורה הירושל' הזה הוא תמוה מאוד דהא דיוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שיניו הוא או משום דמעוכב ג"ש אין לו קנס או כמ"ד דא"צ ג"ש כמו דאמרינן בפ' השולח (דף מב) וא"כ איך פשיט הירושל' דיש לעבדים בושת (ומה שפי' שם הפ"מ הוא דחוק מאוד ולא הרגיש במה שהקשיתי). ע"כ נ"ל כמו שביארתי דס"ל להירושל' דיוצא בשן ועין צריך ג"ש ואפ"ה לאו אדון קרינא בי' כמו דמיבעי לי' בגמ' אעפ"כ זהו דוקא בד' דברים דישנן בעבד נמי. והטעם דאם חבל בו רבו פטור הוא משום דאין לו למי משלם דכל מה שקנה עבד קנה רבו. וכמו דאמרינן (ד' מב) בגיטין השתא חבלי' בי' אחרינ' יהבי' לרבי' חביל בי' איהו גופא יהיב לדידי' וע"כ כיון דמחוסר ג"ש לאו אדון קרינ' בי' וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף מב) דמעשה ידיו לעצמו וחבלתו הוי כמעשה ידיו. וכל זה היינו דוקא בד' דברים דישנן בעבד נמי אלא שתחילה הי' לרבו משום דכל מה שקנה עבד קנה רבו וע"כ כיון דיוצא לחירות בראשונה אע"פ דמחוסר ג"ש אעפ"כ הוי לעצמו כמו מעשה ידיו משא"כ בושת דלא שייך בעבד כלל למ"ד אין לעבדים בושת וע"כ תלוי זה בקני' הגוף וכמו דלענין תרומה ושפחה ומ"ע שהז"ג תלוי בקנין הגוף כמו שביארתי ה"נ לענין בושת דכמו שמחוסר ג"ש אוכל בתרומה ומותר בשפחה ה"נ לענין בושת כיון שהוא מחוסר עדיין ג"ש אין לו בושת ועוד דלפי דאמרינן בסנהדרין (דף פו) ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת כו' במי שיש לו אחוה וע"ש בתוס' שאין יוצאי חלציו קרוי אחוה ע"ש. וא"כ כיון שהוא מותר בשפחה ואסור בב"ח כמו שכתבו התוס' בגיטין (דף מ) א"כ בודאי דאין לו בושת וע"כ מדייק הירושל' שפיר דמדקאמר יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' משמע דמשלם לו אפי' בושת זאת אומרת שמין לעבדים בושת דאפי' לעבד גמור נמי יש לו בושת דאל"ה לא הי' משלם לו בושת

ואע"פ דאמרינן בירושל' בגיטין (פ"ה ה"ד) סימא שתי עיניו כאחת הפיל שתי שיניו כאחת יוצא בהם לחירות. זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' ר' אילא בשם ר"ל כמ"ד דא"צ לכתוב ג"ש. ברם כמ"ד דצריך לכתוב לו ג"ש ואת אומר משלם לו. אלמא דמוקי כמ"ד דא"צ ג"ש וא"כ לפי זה לא מוכח מידי דשמין לעבדים בושת משום דכיון דא"צ ג"ש לאו עבד הוא זהו כמו דמסיק שם בגיטין (דף מב) דילמא כמ"ד א"צ והוכחת ר' יוחנן הוא כמו שאומר תחילה שם ובעי למיפשט דמחוסר ג"ש לאו אדון קרינא בי'. והני מוכח נמי דאכילת תרומה אזלינן בתר קנין הגוף. וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף סו) ועבדים שקנו עבדים כו' אפי' לר"מ דאמר אין קנין עבד בלא רבו אפי' ע"מ שיצא לחירות משכחת לה עבדים שקנו עבדים במפקיר עבדו דאוכל בתרומה כדאמרי' בפ' בתרא דכריתות (דף כד). ובירושל' מוקי לה בעבדים שקנו עבדים ע"מ שאין לרבו רשות בהם. אלמא אע"ג דליכא לרבו בהו קנין ממון אעפ"כ מצד שהוא קנוי קנין הגוף א כל בתרומה: