נחלת יהושע קל

אומרים דמעשה שלו מוכיח על מחשבתו משום דהוא בעצמו התורם. משא"כ בגירושין שוה כותב וזה מגרש וא"כ בקידושין שהוא ע"י עצמו הוי קידושיו קידושין אבל אי חלוקין על השונה הזה דלית לי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אפי' בקידושין נמי לא הוי קידושין. וע"ז אומר אתי דר' יוחנן דתרומות דמשני את שכ' בו מחשבה כו' אבל בלא"ה אמרינן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כר"י בנו של ריב"ב דר' יוחנן בגיטין דס"ל דלא אמרינן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כרבנן דקדושין דתני' חרש שוטה וקטן שקידשו אין קידושיהם קידושין ר"י ב"ב אומר בינם לבין עצמם כו' בינם ובין אחרים קידושיו קידושין פי' דאם רואים דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ע"כ הוי קידושין

ולפ"ז יתיישב דקאמר בחרש כשם שכניסתה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה. וע"ז אמר כיצד הוא עושה רומז והוא נותן לה גיטה כשם שהוא רומז כך הוא נרמז וע"ז אמר מתניתין כשקידש' בכסף וא"כ אפשר דע"י אחר הוא ע"כ אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. אבל אם קידש' בבעילה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה דהא גירושין הוא ע"י אחר וזה כותב וזה מגרש וא"כ לא הוי מעשה שלו מוכיח על מחשבתו (אע"ג דבירושל' קאמר דלענין כתיבת הגט לשמה לא הוי מעשה שיהא מוכיח על לשמה אעפ"כ הא אינו יכול לגרש ע"י גיטו שמצוה לאחר אם קידש' בביאה דהוי מעשה שלו מוכיח על מחשבתו שהוא ע"י עצמו וע"כ הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו משא"כ בגירושין שהוא ע"י מה שמרמז לאחר לכתוב וע"כ לא קשה מהא דאם רצה לכנוס יוציאנה ע"י גט אע"ג דהוא ע"י בעילה דהתם אפשר לומר שהוא בעצמו הוא הכותב והוא המגרש דהא באמת בירושל' דתרומות אמרינן והא מתניתין פליגי נתחרש הוא או נשטתה אינו מוציא עולמית ויכתוב ויקיימו אחרים כתב ידו פי' דאם הוא כותב והוא המגרש אמרינן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו א"כ אמאי אינו יכול לגרש בעצמו שיכתוב בעצמו הגט ומשני קיימוני' כשאינו יודע לכתוב אבל אם יודע לכתוב אפשר אפי' אם קידש ע"י ביאה דהוא ע"י מעשה עצמו אעפ"כ יכול לגרש ע"י עצמו אם יכול לכתוב

וזהו דוקא לשיטת הירושלמי דס"ל דמחשבתו ניכרת מתוך מעשה הוי דאוריית' כמו שהוכחתי בספר ע"י (סי' כג) ע"ש שהארכתי הרבה. אבל לדידן דאמרינן בפ"ק דחולין (דף יג) דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאוריית' אין לו ומדרבנן יש לו. וא"כ אע"פ שקידש בביאה אעפ"כ לא הוי אלא מדרבנן. (ועוד אפשר דהש"ס לא ס"ל החילוק בין אם עושה מעשה בעצמו לעושה ע"י אחר) וע"כ השמיטוהו הפוסקים. ועוד דבירושלמי נמי יש דעות דמחשבתו ניכרת מתוך מעשה לא הוי אלא דרבנן. וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ו דדמאי) לית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר כשם שאמרו קטן חומרין כך אמרו מעטן של זיתים חומרין ופי' המפרש מהרא"פ כשם שאמרו קטן חומרין בטהרות תנן ומייתי לה סוף מסכת קידושין (ד' פ) תינוק בצד העיסה ובצק בידו כו' ואינו אלא חומרין דרבנן. ושגה בפירושו דמה שייך זה להא דמעטן של זיתים. אך באמת קאי על קטן דהיינו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דהעלום חרש שוטה כו' דמחשבתו ניכרת מתוך מעשה דהיינו שיהי' הכשר והוא רק לחומרין מחמת דהוא רק דרבנן כמו דאמרינן בחולין (דף יג) וכך ההכשר ע"י מעטן של זיתים נמי הוא רק חומרא ועיין במעילה (דף כא) שילח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו כו' ופריך והא לאו בני שליחותא נינהו אמר ר"א עשאוה כמעטן של זיתים כו' ע"ש בתוס' אלמא דלדעת הירושל' נמי הא דיש לו מחשבה ניכרת מתוך מעשה הוא רק דרבנן וע"כ אין חילוק בין אם קידש בביאה לאם קידש בכסף וע"כ לא הביאו הפוסקים להאי ירושל' כמו שביארתי היוצא מדברינו דהירושל' לית לי' כלל דעת אחרת מקנה בקידושין והירושל' דפ' חרש היינו משום דהוי מעשה ניכרת מתוך מחשבתו כמו שביארתי. ובירושל' (רפי"ד דיבמות) והבאתיו שם בספרי ע"י (סי' כג) אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת אלמא דמיירי בבא עלי' דהא קאמר דטובלת מחמת תשמיש ואפ"ה אוכלת בתרומה דלא הוי נשואין כלל (ואפשר ליישב אפי' לדעת הירושל' דמיירי בבא עלי' אח"כ וא"כ הוי בינו לבין עצמו ובינו לבין עצמו לא הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשה כמו שביארתי לעיל) וכן בירושל' (רפי"ד דיבמות) ר' אליעזר שאל לר' יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה א"ל אפי' אשם תלוי אין בה ועיין שם בק"ע שהקשה שם דכיון דיש ב' לשונות דבל"ק אמר שמואל אשם תלוי אין בה ובלישנא בתרא אמר שמואל א"ת יש בה וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דקידושי חרש דרבנן הא לל"ב ספיק' הוא ואשתמיטתי' דברי התוס' דר"ח מי שהחשיך (דף קנג) דאמרינן התם איבעי להו חרש וקטן מאי אליבא דר"א לא תיבעי לך דתני ר' יצחק אומר משום ר"א תרומת חרש לא תבא לחולין מפני שהוא ספק כי תיבעי לך אליב' דרבנן כו' וכתבו התוס' שם דמכאן משמע דהלכה כרבנן ועיין בספרי שם וביארתי לעיל בתשובה (סו' יט) ע"ש

" ובירושלמי (פ"ג דעירובין ה"ד) א"ר שמואל בר סיסרטא עירוב עשו אותו כספק חרש ר' ירמי' בעי עד כדון בקיים ואפי' נשרף אמר ר' יוסי קיימתי' כו' הגיעוך סוף תחומי שבת שאינו מחוורין ד"ת והק"ע פירש דקאי על שהי' פיקח תחילה ואח"כ נתחרש ואף עפ"כ מוקמינן אחזקתי' שהי' פיקח ע"ש מה שהקש' ע"ז ולכאור' נראה לפרש דקאי על קידושי חרש דלאו ספק הוא כלל אע"ג דעתים חלים ועתים שוטה וכמו דאמרינן ביבמות (דף קיג) למאי נ"מ להוציא אשתו בגט אי אמרינן חדא דעתא הוא כקידושין כך גירושין ואי אמרינן עתים חלים ועתים שוטה כו' ואעפ"כ לא חששו לתרומתו. ואמרינן בירושל' (רפ"ז דגיטין) חרש שתרם אין תרומתו תרומה וכן ה"נ לא חששו לספק אע"ג שנטמא וכמו בחרש אע"פ שנראה לנו עכשיו שהוא חלים אעפ"כ לא הוי תרומתו תרומה וה"נ בעירוב וע"ז אמר לו תינח בקיים והספק הוא אם נטמא ע"כ לא אמרינן דאוקי גברא אחזקתי' שלא עירב והרי טמא לפניך משום דאין זה פסולו בגופו אלא ע"י עדים שראו שנטמא וע"כ לא אמרינן דמחזקינן למפרע. וכמו שפירש"י בקידושין (דף סו) והבאתי בספרי ע"י (ח"ב דרוש טו) משא"כ אם פסולו בגופו ע"ש. אבל באמת זהו שיבוש והא דאמר עירוב עשו אותו כספק חרש. הוא כמו דאמרינן בירושל' (פ"ק דחגיגה) ולענין טהרות את אמר את שהוא תפוס ביד אביו ספיקו כחרש ברם הכא בין כך ובין כך ה"ז חייב וספק חרש היינו משום שאין בו דעת וע"כ ספיקו טהור וע"ז אמר עירוב עשו אותו כספק חרש (אם ס' אם נטמא מבעוד יום) משום שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור ואפשר כמו שכתבו התוס' בריש נדה (דף ב) דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע וע"כ אמר דספק אם נטמא מבעוד יום עשו אותו כספק חרש וכמו דחרש שאין בו דעת לשאול לא ילפינן מסוטה והכא נמי בטומאה דלמפרע [ובזה יתבאר הא דאמרינן בעירובין (דף לה) תנא נשרף להודיעך כחו דר' יוסי תנא תרומה ונטמאת להודיעך כחו דר' מאיר. ועיין רש"י להודיעך כחו דר' יוסי דאע"ג דאינו בעולם לא מיתסר. ולכאורה צריך להבין דמאי נ"מ הא בין בנשרף בין בנטמא אוקמינן אחזקה. אבל לפי מה שביארתי דבטומאה עשו אותו כספק חרש א"ש. ועדיין צ"ע] וע"כ אמר ר' ירמי' בעי עד כדון בקיים ואפי' נשרף פי' דמה יהי' התירוץ בס' נשרף מבעוד יום או משחשיכה וע"ו אמר הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין ד"ת

היוצא מכל זה שאין הפי' של הירושל' דר"פ חרש. דבחרש שקידש בביאה יהי' קידושין ע"י דא"מ. כמו שכתב הא"מ משום דנ"ל דהירושלמי נמי ס"ל דקידושין היא